הגידו כן למוזיקה החוקית

לפני שנים נסעתי לפגישה במשרדי חברת התקליטים NMC, כדי לדון בפרוייקטים משותפים אפשריים באינטרנט. בסופו של דבר, למעט קצת קידום מכירות כזה או אחר לאמני החברה, לא קרה עם זה כלום. לפני היציאה, פגשתי אחד ממנהלי דרג הביניים בחברה (שמו לא רלוונטי, והוא כבר לא עובד שם. למעשה, עד כמה שאפשר לראות מרשימת בעלי התפקידים באתר NMC, חלק לא קטן מההנהלה התחלף) והחלפנו בדיחות עגומות על כך שבמשרדי NMC, מהם נשקף הנוף המרהיב של בית הקברות בחולון, עושים הכל כדי להצדיק את המיקום.

זו היתה שנת 99', ראשית ימי הנאפסטריזציה של הרשת והתאחדות חברות התקליטים האמריקנית, RIAA, אך החלה להרים ראשה כנגד המפלצות מהאינטרנט בניסיון למנוע את שיווק ה-Rio, אותו ווקמן MP3 קטן וחדשני שיצא לשוק. חברות התקליטים הישראליות ישבו מבוהלות וחיכו לראות מה יעשו הגדולים.

מאז, כזכור לכולנו, עברו הרבה מים עכורים ביחסים שבין חברות התקליטים לבין הצרכנים הפוטנציאליים שלהן. מה הן לא עשו כדי לעצור את הסכנה שאיימה על הקיום הדינוזאורי שלהן, המתבסס על שיווק ומכירה במחירים מופקעים של מוצרים סינטטיים (ועם אוהדי האמת הפנימית של בריטני ספירס הסליחה). בדרך הן גם, כמו שמצופה מדינוזאורים גדולים, ירו לעצמן ברגל. הן זמברו את נאפסטר והביאו על עצמן את KaZaA ואת eMule ואת Gnutella, תוכנות חביבות שאינן מנוהלות משרת מרכזי. אופס, הלך הסיכוי לדעת באמת מי מוריד מה, ואולי גם למכור לו את זה.

כמו עגלונים

הן תבעו לקוחות פוטנציאליים - ילדה בת 12 מניו יורק, למשל - ועוררו המון אהבה בלב הנוער. הן נהגו בדיוק כמו העגלונים בימיה הראשונים של המכונית – לא מעניין אותנו שזה טוב ויעיל יותר לאנשים, אנחנו לא ניתן. וכמו שהעגלונים לא הבינו שהמוצר שלהם הוא "הסעה" ולא "סוסים", גם חברות התקליטים לא ממש הבינו עד הסוף שהמוצר שלהן הוא מוזיקה, ולא תקליטים.

כנראה שפעם נביא ואיש חזון, תמיד נביא ואיש חזון. סטיב ג'ובס, מייסד Apple והאיש שהמציא, בין היתר, את המקינטוש, הוא האחראי להצלחה המפתיעה האחרונה של החברה. שירות הורדת המוזיקה בתשלום, iTunes, הוא הצלחה מסחררת מכל כיוון שלא נסתכל עליו. רווחים נאים מההתחלה וקהל שבוחר עם העכבר, הפלא ופלא, גם לקנות מוזיקה באמצעות הרשת – למרות שהוא יכול לגנוב אותה בחינם מחלון ה-KaZaA הסמוכה למקום מגוריו. וזה, תאמינו או לא, קוראיי היקרים שבמדינת הפראיירים-שבחיים-לא-יהיו-פראיירים-של-אף-אחד, זה עובד מצוין.

שירים להרגעת המצפון

רוב השירים שהוצעו בשבועות הראשונים להפעלת השירות היו כאלו שיקסמו לדור ה"בייבי-בומרס" בארה"ב - בוב דילן, פליטווד מק והאיגלס. לקהל הזה יש כסף להשקיע בהורדות, ויש לו ייסורי מצפון (אתם יודעים, היפים בדימוס) כשהם מורידים משהו לא חוקי. וזה עבד.

בשבוע הראשון הורידו מיליון שירים טבין ותקילין. אחריהם הגיע כל הבאז התקשורתי, ואחריו הילדים. השירים המורדים ביותר היום תואמים את רשימות המצעדים של MTV, מה שמראה על מיינסטרים כהלכתו (אם כי, כמקובל ב-MTV, אנארכיסטי בפוזה שלו).

ברגע שמבינים שהעולם משתנה, אבל זוכרים שלקוחות הם עדיין נכס ושמוזיקה היא הסחורה שנמצאת למכירה ולא דיסקיות פלסטיק עגולות המתומחרות בצורה מופקעת - הדברים זזים.

iTunes רווחי מיומו הראשון. במקביל, הודיעה חברת פפסי על מבצע מרהיב (שיהיה חלק מקמפיין הסופרבול שלה), שבו תחלק שירים בשווי מיליונים ללקוחות שלה. הקוד להורדה יהיה על הפחית, ואתה תשתה, תרווה, תוריד ותשמע. גם מקדונלד'ס, כך לפי אתרי השיווק הרלוונטיים בעולם, קרובה לחתום עם iTunes על הסכם דומה.

מי היה מאמין?

באמת, מי היה מאמין שאם יתייחסו לאנשים כאל לקוחות ולא כאל פושעים, הם יאהבו את זה? גם נאפסטר, או לפחות השריד החוקי שלה, שנותר אחרי שחברות התקליטים השתלחו בה ואחרי שחברת Roxio רכשה אותה, הפכה לשירות דומה. זה לא ימגר את תופעת הפיראטיות, אבל זה יקטין אותה, ויעביר את העגלונים שלנו למאה הנוכחית.

נחזור לארצנו הקטנטונת והעצבנית. חברות התקליטים המקומיות הרגישו היטב את השפעת הרשת על רכישת הדיסקים שהן מפיצות, כמו גם את השפעת הזיופים הפושים בכל דוכן וקיוסק רענן. מה הן עשו? הורידו מחירים? נתנו אפשרות לציבור שלא רוצה לנסוע בדילז'נס המיושן שלהן להוריד מוזיקה מהרשת? יצאו במבצעי שיווק? לא ולא.

אם לסמוך על רוני בראון, מנכ"ל הליקון, הן איימו במדיניות של "אפס סובלנות" כלפי מורידי מוזיקה (אותם עבריינים, למותר לציין, הם הלקוחות שלהם). הפדרציה למוזיקה ישראלית וים-תיכונית המציאה, במעוף יצירתי מרהיב שאין לו דבר עם המציאות, סיפור מההפטרה, הקובע שצריבת דיסקים מעודדת את הטרור (אתם יכולים להמשיך לצרוב בשקט, אתם לא מעודדים שום טרור) ובעיקר חזרו כמו תוכים על השטויות של RIAA.

דווקא NMC

והנה, דווקא NMC, אותה חברה השוכנת בואכה בית הקברות, הייתה הראשונה מבין חברות המוזיקה (תקליטים, הבה נודה, זה כבר כל כך פאסה) שהוציאה את האצבע, הפסיקה להאשים והתחילה לעשות. השבוע נפתח אתר songs.co.il, שבניגוד למצופה לא עוסק בהאדרת שם חברת התקליטים ובקידום מכירות המשעמם את הישבן, כמקובל עד היום - אלא פשוט מציע כמה מאות שירים למכירה. בזול. במהירות. ביעילות. בפשטות. והשירים הם קבצי MP3, בלי שום קידודים מצחיקים או תוכנית מנויים, והם שלכם מהרגע שהורדתם אותם.

הקשיבו לדברי הטעם של מנכ"ל NMC, זאב שליק, כפי שנאמרו במסיבת העיתונאים: "לא שילבנו באתר אמצעי הגנה. אנחנו מספקים קבצי MP3. הרי חיפוש ב-KaZaA יגלה כי כל השירים שלנו ממילא שם. אנחנו חושבים שאם אנחנו כחברה, כתעשייה וכאמנים ניצור חוויה מהנה, פשוטה וסבירה ללקוח, אין לי ספק שאנשים יורידו בתשלום".

אני מאד מקווה שהם יצליחו, ולו כדי לסמן לכל הדינוזאורים העגלונים הישנים שיש אלטרנטיבה המתאימה למאה העשרים ואחת. אני את שלי עשיתי - עזבו שכתבתי כאן והמלצתי לכם ללכת - הבוקר גם עשיתי מעשה ורכשתי לי שני שירים חדשים. וככל שהדבר נוגע לאמנים המיוצגים על ידי NMC, אני לא אחלום אפילו על להוריד אותם מהרשת (או לתת שיורידו אותם ממני). אני אקנה אותם מחברת המוזיקה המודרנית, החביבה והשפויה שלהם.