כך הכניסו זובין מהטה ונגניו "דחף פראי" אל עיר המלאכים

הרבה השתנה בעולם מאז ההופעה האחרונה של הפילהרמונית בלוס אנג'לס לפני ארבע שנים. הכנר אייזק שטרן, הסולן באותו קונצרט, הלך בינתיים לעולמו. בישראל פרצה אינתיפאדה, והטרור הביא לשרשרת ביטולים של סולנים ומנצחים אורחים בתזמורת, כמו גם לקיצוץ עמוק בתקציבה. בארה"ב הופלו מגדלי התאומים, והצבא האמריקני פלש לאפגניסטאן ולעיראק. ובלב דאון טאון לוס אנג'לס, לא האיזור הסימפטי ביותר בעולם להסתובב בו בלילה, ליבלב לפתע לפני חודשיים פרח ענק ויפהפה: 'היכל וולט דיסני'.

כל האירועים האלה השפיעו בצורה כזו או אחרת על קבלת הפנים של הפילהרמונית בשובה בשבוע שעבר לעיר המלאכים, במסגרת סיור שהיא מסיימת ביפן ובארה"ב. מהטה ונגניו התכבדו להיות התזמורת הזרה השנייה בעולם, אחרי הפילהרמונית המהוללת של ברלין, להופיע באולם שנחשב לפורץ דרך בתחום האקוסטיקה והאדריכלות.

החשש שהביקור הזה ינוצל לפיגוע ראווה (חשש שגרם לביטולו של ביקור מתוכנן לפני כשנתיים) הביא את המשטרה להקיף את הבניין החדש ולהזניק את גלאי המתכות המפורסם. כל האורחים תועלו לכניסה צרה אחת, וברחוב השתרך תור ארוך וחגיגי של טוקסידוז מחויטים ושמלות מעצבים. למנויי היכל התרבות בתל אביב, שמורגלים בסוודרים, נבשר שגם עם חליפה ועניבה הייתם מרגישים שם כמו סמרטוטנים.

כיסאות מרופדים בפרחים

לליליאן דיסני, אלמנתו של וולט, היה חזון: בית חדש לפילהרמונית של לוס אנג'לס. היא הניחה על השולחן את 50 מיליון הדולר הראשונים לפרויקט ב-1987. שנה מאוחר יותר היא גייסה את פרנק גרי, הארכיטקט הנועז והפרוע, וכעבור 15 שנות תיכנון ובנייה, ו-274 מיליון דולר נוספים, הושלמה העשייה. ליליאן עצמה מתה בינתיים, בשנת1997.

ההיכל, שנבנה מבפנים כלפי חוץ, הוא שילוב מרתק של חזית תעשייתית קרה ומאיימת עם עיצוב פנים חם וחסר יומרות. ההשוואה למוזיאון גוגנהיים הידוע שעיצב גרי בבילבאו שבספרד לא מספרת את כל הסיפור. ראשית, קורות המתכת שמצפות את מבנה הפסלים המפלצתי שעוטף את הבניין הן כולן פלדת אל חלד ולא מגנזיום כמו בספרד. אבל עיקר ההבדל נמצא בפנים - כי כדי שרעייתו של דיסני תהיה מבסוטית, קישט גרי את השטיחים ואת ריפוד הכיסאות בדוגמאות צבעוניות של פרחים. והתוצאה: יותר מלון בווגאס מאשר מרכז למוסיקה אליטיסטית.

אבל זה עובד: תחושת הקור הקודרת וריחה המנוכר של האצולה מתנדפים ברגע שנכנסים פנימה. הפואייה פתוח, כמעט פרוץ אל הרחוב, כדי לתת תחושה של עירבוב בין הקהל לעוברים ושבים. מבחינה אקוסטית שונה האודיטוריום מהיכל התרבות הישראלי כמעט בכל פרמטר. ראשית, הוא קטן יותר, רק 2,265 מקומות (מול כ-3,000 בתל אביב) – מותאם לירידה במספר שוחרי המוסיקה הקלסית ומשרת גם את השאיפה לאינטימיות. מדובר בשילוב של תיאוריית 'כרם הענבים' עם 'קופסת הנעליים'. במילים פשוטות: אולם מרובע שבו הקהל מקיף את התזמורת ב-360 מעלות ומכיל אותה בתוכו. התקרה, שבנויה גלים גלים, מעניקה תחושה של ספינת פאר, ובירכתיה מוקמו אשנבים מזכוכית שנותנים לאור היום לזרום פנימה בקונצרטים של אחר הצהריים – ונדלקים באור תכלכל בערבים. במקום קירות מרובעים וגבוהים שמעוותים את צלילי הכלים או מוסיפים להם פרשנות משלהם, יושב הקהל בגומחות נפרדות, חלקן מוגבהות, המופרדות זו מזו.

הכל בנוי מעץ ארז בהיר – מעובד באולם וגולמי על הבמה. את התמונה המרהיבה משלים העוגב העצום והיפהפה שבירכתי הבמה, למעלה מ-6,000 צינורות, גם הם ברובם עשויים עץ. לא יצא לי לשמוע מוסיקה בהרבה אולמות בעולם, להוציא היכל התרבות, אבל בדבר אחד אני בטוח: באולם הזה כיף ללכת לקונצרט. והנגנים נראים קרובים ומוארים היטב כמעט מכל מקום ביציע. ואכן, נגני הפילהרמונית, מוכי ג'ט לג וסהרוריים אחרי ביקור ביפן, לא יכלו להסתיר את קנאתם. "יהיה קשה מאוד לחזור להיכל התרבות שלנו אחרי אולם כזה", הפטיר אחד מהם בדרך חזרה למלון. "תמיד קשה, אבל הפעם יותר מתמיד".

"האולם יפה בשביל הקהל, אבל מפחיד בשבילנו", התוודה פיטר מארק, נגן קונטרבס וחבר הנהלה בתזמורת אחרי הקונצרט. "זה מאוד טריקי. אתה מרגיש מאוד חשוף על הבמה, מאוד לבד. מדובר באולם שלא סולח על טעויות וזיופים. הכל נחשף. ייקח לנו כמה קונצרטים כדי ללמוד לנגן כאן בדיוק כמו שנדרש. אם היה לנו אולם קונצרטים כזה בתל אביב – השמיים היו הגבול".

לא באו רק לנגן ולהנות

אחרי הקונצרט פרשו זובין מהטה וידידי הפילהרמונית לארוחת ערב חגיגית שבה התחככו זה בזה הארכיטקט גרי, השחקנים קירק דאגלס וסידני פואטייה, נשיאת אולפני פאראמונט שרי לנסינג (שאף הבטיחה לבקר בישראל בזמן הקרוב), שחקן העבר ליאונרד נימוי (ד"ר ספוק מ'מסע בין כוכבים'), ואחרים. אבל המטרה לא היתה רק ליהנות: 1.3 מיליון דולר נאספו באירוע, שאמור לסייע בהשלמת החור שנפער בתקציבה של הפילהרמונית.

הנדבנית ליל ספרן הניחה את התרומה הגדולה ביותר – חצי מיליון דולר. בסך הכל תאסוף הפילהרמונית עד תום הסיור האמריקני שלה, כ-2.4 מיליון דולר.

מהטה בחר 'להיכנס' בממשלת ישראל בנאומו: "אינשאללה תפסיקו לבנות התנחלויות, אז יהיה לנו סוף סוף כסף לקיים את הפילהרמונית", קרא. הקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות. כמה מהמוזמנים הופתעו לגלות שהאוכל שהוגש אינו כשר. ביניהם גם מהטה עצמו, ששמח לשמוע שהקינוח שילווה את בשר העגל אינו 'פרווה'. "מה, זה 'מילחק דיש'?" (מנה חלבית ביידיש) קרא בהתפעלות. "נו, אלה באמת חדשות טובות".

בעיתונים המקומיים לא נכתבה ביקורת על הקונצרט הזה, שכלל ביצוע של הקונצ'רטו לכינור של בטהובן עם פנחס צוקרמן כסולן, ושל היצירה 'פטרושקה' מאת סטרווינסקי. אבל על קונצרט אחר של התזמורת עם מהטה, למחרת באורנג' קאונטי, דווקא כן נכתבה. מהטה והפילהרמונית ביצעו שם תוכנית מוסיקלית שאפתנית יותר, ובראשה הסימפוניה השישית, הטראגית, של מאהלר. בדרך מקרה, אותה סימפוניה בדיוק בוצעה באותו היום גם בידי הפילהרמונית של לוס אנג'לס, והמבקר ערך השוואה. התוצאה: מהטה והישראלים מפסידים בקרב, אבל בנקודות, לא בנוק אאוט.

"לישראלים ולמהטה דחף פראי, בעוד שהאנג'לסים היו הרבה יותר גמישים", כתב מארק סווד, מבקר המוסיקה של ה'לוס אנג'לס טיימס'. "המשימה של הישראלים היתה למשוך את הסימפוניה, שרבים מתייחסים אליה כאל תהלוכת מוות, לעבר הבלתי נמנע. ובכן, המשימה הזאת הושלמה".