המ"פ וסגנו נהרגו זה בצד זה

"רציתי שיתחתן, רציתי שיילך ללמוד באוניברסיטה. ניסיתי להגיד לו: 'בוא, תצא מהצבא, אני אממן לך לימודים, אני אקנה לך דירה', והוא אמר לי: ' אבל אבא, החיילים האלה הם הילדים שלי, אני צריך לשמור עליהם'. לכן הוא חתם לעוד שמונה שנים רק לפני חודש, למרות שאני אמרתי לו: 'לא כדאי לך'".

כך, בבכי, סיפר אמש ניסים ביבי ל"ידיעות אחרונות", שעות ספורות בלבד לאחר שבנו, סרן חגי ביבי (24), נהרג בתקרית הירי בסמוך לציר כיסופים. חגי היה הבן הבכור של צביה וניסים. הוא גדל במעלה אדומים ו"העמיד דור של חיילי גבעתי בני המקום" סיפרו מכרי המשפחה.

אל בית המשפחה הגיעו אמש עשרות חברים ובני משפחה ממררים בבכי, מתקשים להאמין שחגי איננו. "תשעה חודשים חיפשתי במילון את השם הכי יפה, עד שהחלטתי לקרוא לו חגי", סיפרה אמו בדמעות. "הוא היה כזה ילד יפה וגבוה וטוב של אמא. כל הזמן היה מחייך אלי. כשהגיע לחופשות, עבדתי כל הזמן כדי שיהיה לו טוב".

את קירות חדרו הקטן של חגי, מפקד פלוגת החוד, מעטרות תעודות הצטיינות והוקרה שקיבל לאורך שירותו הצבאי הארוך. שתיים מהן של הרמטכ"ל, משה יעלון ושל אלוף פיקוד הדרום לשעבר, דורון אלמוג.

ישוב על מיטת בנו, ממולל בין אצבעותיו את שמיכתו של מי שהיה בכורו ומפקד נערץ של עשרות חיילים, סיפר האב ניסים: "הצבא אצלו היה במקום הראשון. הוא פשוט אהב את הצבא ולא פחד מכלום. הוא ירד מלבנון, מהבופור, ישר לרצועת עזה, ושם היה בשלוש השנים האחרונות. כשנפצע בתקרית במוצב טרמית, קיבל 30 גימלים. יומיים אחרי הפציעה הוא חזר לחיילים, ככה, עם היד החבושה, המלאה כוויות".

לא פעם, כשניסה לברר עם בנו איך הוא מרגיש בתפקידו המסוכן, נהג חגי לומר לאביו בחיוך רחב: "אני גדול, אני גיבור. אני לא אמות, אל תדאג". לכן, אולי, כשצפה אמש במהדורות החדשות בטלוויזיה ושמע את הדיווח על התקרית בכיסופים, נשאר ניסים רגוע.

"חברים התקשרו אלי ואמרו לי: 'שמעת משהו?'", סיפר ניסים. "אמרתי שלא וגם הרגעתי את אחת החברות שלו, שקראה משהו באינטרנט. אבל בכל זאת ניסיתי להתקשר אליו – גם לטלפון האזרחי וגם לצה"לי, והוא לא ענה. לא הבנתי מה קורה. ואז, כשדפקו בדלת, פחדתי לפתוח. פחדתי. ועכשיו זהו, נגמרו לי החיים. הכול נגמר, ומה אעשה עם התעודות האלה?".

חגי הניח אחריו הורים ושתי אחיות, לילך (21) ומורן (18), שאמורה להתגייס לצה"ל בעוד חצי שנה.

סגן אלכס לאונרדו ויסמן

הלם כבד השתרר אמש בשכונת גבעת המורה שבעפולה כשנודע על נפילתו של סגן אלכס לאונרדו ויסמן (23) ברצועת עזה. לבית הקטן של המשפחה זרמו עשרות חברים וקרובי משפחה, אשר התקשו להאמין כי יקירם, הקצין המצטיין, נהרג ולא ישוב עוד.

אמו של החייל, רבקה, שעובדת במחלקת הילדים במרכז הרפואי העמק בעפולה, נקראה לשוב מהמשמרת לביתה בעת שבבית היתה באותה השעה אחותו הבוגרת של הקצין, שריתה (24). "היו דפיקות בדלת וראיתי שני קצינים שרוצים להיכנס אלינו הביתה. קיוויתי שאולי הם יגידו לי שאחי נפצע, אבל לפי הבעת הפנים שלהם הבנתי שאחי נהרג ולא יחזור עוד. הבנתי שהרע מכל קרה", סיפרה אמש בבכי האחות.

"הוא התעקש להיות קרבי ועשה לי את המוות כבן יחיד שאחתום לו. הוא נהרג יחד עם החבר המפקד שלו, חגי ביבי. הם היו ביחד בצבר ואז עברו ביחד לפקד על הפלוגה הרובאית. הם היו קשורים מאוד ולמרות המשימות הקשות והעבודה המבצעית הקשה הוא סיפר שהוא נהנה מאוד", סיפרה אימו, רבקה.

האחות: "הוא דאג כל הזמן לחיילים שלו. בחגים הוא היה מוציא כסף ונותן את התלושים שלו כאיש קבע ומחלק אותם לחיילים כדי שיהיה להם מה לאכול. הוא היה נוסע לבקר חיילים במצוקה ונותן מכיסו האישי מאות שקלים בחודש, רק שלחיילים שלו לא יחסר כלום".

לפני כשבועיים ביקר לאונרדו בפעם האחרונה בבית. האם רבקה מספרת: "הקפיצו אותו במהלך החופשה, והוא חזר לפעילות המבצעית. שלשום הוא התקשר והבטיח כי בשבת הקרובה יגיע ושכל רצונו יהיה לישון הרבה, כי הוא עייף מאוד מהפעילות המבצעית. ידעתי שהוא משרת באזור כפר דרום. הוא היה אמור להשתחרר בחודש יולי הקרוב. אני לא מאמינה ששני הקצינים, שני החברים הטובים שליוו אחד את השני והיו קשורים כל כך, נהרגו עכשיו ביחד. הם אהבו אחד את השני אהבה עזה, אף פעם לא התלוננו, ועכשיו שניהם אינם איתנו".

וסיימה האחות:"אני לא מבינה למה אחי היה צריך לשבת ולשמור עם חייליו על 20 משפחות שתקועות בשום מקום. אם הן רוצות להיות שם, אז ישמרו על עצמן. אני לא צריכה להיות שם, אז שישמרו על עצמן. אני לא צריכה לאבד בשבילן את אחי היקר".

לאונרדו הותיר אחריו אב, אם ואחות.