בזרם התודעה

המורה נהגה לקרוא באוזנינו כל יום דף מתוך "מחניים" של פרנץ מולנר ההונגרי. סיפור של מלחמה בין שתי חבורות נערים.

הייתה רושמת את המלים החדשות על הלוח, מסבירה, ולמחרת צריך היה לבוא עם חיבור מוכן מהן.

תמיד היה נושא, ותמיד לא ממש עליו כתבתי.

שנים רבות מאוחר יותר חזר האיש עייף לביתו, חיטט באח כדי להבעיר אש ומצא את האוצר, שחיכה לו שם בפינה.

משימה קשה, כי הרשמים רבים משהיו אז - ואוצר המלים קטן והולך במקומותינו.

שני בני-דודים, שני בנים גיבורים.

רק התחילה השנה, קפצו לביקור, עוטים-חג-ואימה.

"טעיתי. טעינו. יותר לא נאמר, 'זה הוא! לא אני התחלתי! זה הוא!'"

לא נלך כשה-להרס כמו בימית, כמו בשואה. אני ההפך - קודם אהרוס את שלהם, אחסל, אשמיד. ואחר כך על חרבותיהם אבנה."

אבל אתה חביבי, תיזהר, אל תישא את שם השואה לשווא. רק לשרי האוצר ולממשלות שלכם שעשקו את הניצולים מותר להגות את המלה."

"ומה אצלכם? השחיתות? המיליארדים שלך, אדוני הראיס? וסוּ... איך קוראים לה, שָׁם, בּפָּ-ריז?"

ענו, נזירים-ממרגוע, "סליחה. זה הרגל. אנחנו עדיין בתהליכי גמילה."

נתנו יד.

יד ביד יד ביד רקדו הורה בצעדי דֶבְּקָה סוערת:

"משחק הילדים נגמר! לקח מאה שנה, אבל סוף סוף החכמנו!"

ושי על מגש כסף הגישו,

סרט שעוד לא הייתי בו, שאני כמהה לראותו עוד מן הילדות.

הפקה מרהיבה, אקספרימנט מעניין, למרות שפע מגרעות, ביניהן אורך מופרז, יחס בעייתי לדמויות הנשיות ושימוש מעט כפייתי בשירים. לא ישאיר עין יבשה בעולם. רעיון מקסים. ביצוע לא תמיד סימפטי. עושה רושם שלא היה בימאי, רק מפיק. התוצאה מתישה, סצנות הפעולה חוזרות על עצמן - -

אי לכך הכנסתי מעט שינויים:

לא רואים אדם. לא יודעים אַיֵּהוּ. אבל אי משם באים מרחפים שורה ארוכה ארוכה, עץ ועוד עץ זית חוזרים להישתל במקומם, הבית שקרס, האוטובוס השרוף - ואחריהם מדדים איומים וגדולים ילדים נשים וזקנים עם רב מכאן ומשם. יושבים בכיכרות, מנגבים חומוס בפיתה וקוראים בפה מלא:

"לא! לא! לא בשמי! חאלס! בנים, תפסיקו!

"המשחק הרע הזה נגמר!

"די!"

ואומת גברים שלמה כורעת ברך ומנשקת כל ציפורן מוכה.

"אתן רואות, הכל היה רק כאילו. לא הרגנו אתכן במכות וברובה ובפטיש ובסכין.

"רק כאילו.

"הנה, רק אמרנו אברא-קאדאברא ואתן קמות לתחייה.

"מה שהיה, היה.

"משחק הבנים נגמר."

וייגש אליהם אז כל פקיד וכל שר במשרד האוצר, ויאמרו פה אחד:

"רק כאילו. בצחוק. מה חשבתם שבאמת התכוונו? מה, אנחנו מפלצות בעיניכם? לא חיכינו אלפיים שנה כדי לבנות כאן סדום ועמורה. ואם הבדיחה גרועה, מטופשת, אכזרית, הנה אנחנו כורעים עכשיו ברך ומבקשים סליחה, או-קיי? הירגעו.

משחק האדונים נגמר."

נפלא לקום אל עוד בוקר נולד, לגלות שהשמש זורחת ויש, יש יום חדש!

זה מקנה לך מיד הרגשה של ביטחון מלא, הוכחה שהממשלה וראשה - גברים כולם, עמם שרה או שתיים שעושות כמותם בעמידה – הממשלה לא תשכח!

"אין מלים בפי לתאר."

ואומרים להם,

"תבכה. תבכי. אנחנו אוהבים אותך, יה חביבי, יה חביבתי."

שהם עוברים לגור בשדה בוקר.

ראו, על "נופי הנפש" לא חלים שום חוקים של לוח שנה – עבר, הווה ועתיד מתמרפקים אלה באלה ואין מה לעשות - רק להקשיב ולקרוא בביישנות מה, "סודות"! "סודות"!

רצון העם ניצח, נשרו האיסורים. מותר בבית קפה אחרי סרט לשבת ולהזמין בקול צלול, "אֵת הקפה ואֵת העוגה ואֵת השלום! עכשיו!"

חגיגה לעיניים, ולאוזניים, מלבד אלו שצומחות לשר ולדובר ביחס הפוך לצמיחת הכלכלה.

בקיצור - ממש אוצר.

יחמם לכם את הלב, הסרט.

לא צריך ללכת רחוק.

זה כאן, מעבר לפינה:

רוצו לראות.

הסופרת קורינה, כותבת בלוג בשם ,"סופרת, מוציאה לאור, הופכת עולמות", באתר "רשימות".

בלוגים שאני אוהבת

• קיבוץ של בלוגים
• יצירת אומנות, מכירים?
• פרוייקטים - בן רובין