שליש מהמים של כולנו בסכנה

כשהציג ראש הממשלה, אריאל שרון, את תוכנית "ההתנתקות" שלו מהשטחים ומהפלסטינים, חלפה צמרמורת בגוום של כמה וכמה הידרו-גיאולוגים ברחבי ישראל. אותם מומחים יודעים שהחלטה לא אחראית אחת יכולה לעלות למדינת ישראל בשליש מכמות המים שלה. שלא תחזור לעולם.

למעשה, הציבור אינו מודע כלל לעובדה שנושא המים הוא אחד החשובים ביותר במגעים (הוירטואליים, בינתיים) בינינו לבין הפלסטינים. שני העמים יושבים על אקוויפר ההר, שניצב כבר בסכנת קיום ממשית בעקבות החלטה אחת, פזיזה ואטומה, שקיבל ניצב המים הישראלי בשנת 1999.

בפברואר של אותה שנה כמעט וחוסלו למעלה משליש מהמים של מדינת ישראל. שכן בחודש ההוא, הורה נציב המים דאז, מאיר בן מאיר, מקורב השדולה החקלאית, לעצור את השאיבה מהכנרת שהגיעה אל הקו האדום של אז, להשבית את המוביל הארצי ולהורות על שאיבה מוגברת ממאגר המים החשוב, האיכותי והרגיש ביותר של מדינת ישראל – אקוויפר ההר.

השאיבה חסרת האחריות והמסוכנת נמשכה עד שהתחלף נציב, והנציב החדש הורה להנמיך את הקו האדום בכנרת כדי לנסות להציל את אקוויפר ההר. האם הוא הצליח? יש לקוות, אם כי לגמרי לא ברור. הבעיה הגדולה היא, שלא רק אנחנו יושבים על המאגר הזה.

מי אחראי לפגיעה?

הסבר קצר: יש שלושה מאגרי מים למדינת ישראל, אחד גלוי וידוע ושניים תת קרקעיים. הגלוי והידוע הוא הכנרת – בור ההיסטריה הלאומית שלנו, שכל תזוזה של מילימטר משפיעה על מצב הרוח הלאומי. הכנרת מספקת בשנים טובות 30% מהצריכה של משק המים הישראלי. השאר מתחלק בין אקוויפר ההר שמשתרע מהכרמל ועד בקעת באר שבע, לבין אקוויפר החוף שנמצא בחולות מתחת לשפלת החוף.

אקוויפר החוף הוא אקוויפר רדוד יותר, שמחולק לאגנים אגנים שאינם קשורים ביניהם ונמצא קרוב יותר לפני השטח. אקוויפר ההר הוא אקוויפר עמוק, שנמצא מתחת לאקוויפר החוף כששכבות אוטמות של חרסיות מפרידות ביניהם.

לטענת גורמים בנציבות המים באותם זמנים, דרש בן מאיר מחברת "מקורות" לקדוח קידוחים חדשים באקוויפר החוף, שבו קיים עוד פוטנציאל מים לא מנוצל. אלא שחברת מקורות מנעה הבאת קודחי בארות פרטיים מחו"ל שיגבירו את ניצול אקוויפר החוף - ובמקום זה ניצלו את יכולת השאיבה הקיימת של מקורות באקוויפר ההר.

אז מי אחראי לפגיעה באקוויפר ההר? הנציב דאז, בשל החלטתו להפסיק לשאוב מהכנרת אבל להמשיך להגן על החקלאות - או מקורות, שביצעה את החלטת הנציב, אבל לא פיתחה את קידוחי אקוויפר החוף ושאבה מאיפה שמאז ומעולם היתה לה יכולת שאיבה – מאקוויפר ההר?

בכל מקרה, ההחלטה סיכנה ועדיין מסכנת את אקוויפר ההר, שכן הוא ניזון מהגשמים שיורדים על פני השטח ומחלחלים דרך סלעי הגיר הסדוקים. מתחת לו, יש מאגר עצום של מים מלוחים, שריד של ים קדום. אם שואבים את אקוויפר ההר בלי שנותנים לו להתמלא מילוי חוזר, נעים מי הים הקדום הזה מזרחה, אל רגלי ההרים, וממליחים את האקוויפר.

אם נשאב בבת אחת, כפי שנעשה בין 1999 ל-2001, ימליחו המים המלוחים את מאגר ההר ומדינת ישראל תאבד למעלה משליש מהמים שלה. האם זה קרה? או אולי השאלה היותר מתבקשת היא - האם זה קורה?

העימות על אקוויפר ההר

הנציב לשעבר מתעקש גם היום בשיחה עם ynet להגן על החלטתו. "אני נושא באחריות שלא ייבשתי את החקלאות, והחורף שעבר הוכיח את צדקת החלטתי", טוען בן מאיר, "אני אחראי. כל המחסור שנוצר הוא משום שכל ממשלות ישראל גילגלו את ההחלטה לפתח נציב המים והתירו לטעת בנגב ובכרם בן זימרה. כל החקלאות בארץ היא פיתוח ממשלתי ואחר כך לקצץ צריך את נציב המים. מה חשבת, שממשלות יפריחו ואני אקצץ?"

אבל מומחים רבים תוקפים בחריפות את ההחלטה הזו. "בגלל החלטה טיפשית של בן מאיר סיכנו את אקוויפר ההר", טוען ד"ר יוסי גוטמן, ההידרו-גיאולוג של מקורות, המומחה הראשי לאקוויפר ההר של מדינת ישראל.

גוטמן מסביר: "התנגדתי לשאיבה המוגברת מאקוויפר ההר מכיוון שהוא ירד מתחת לקווים האדומים ולא השאיר רזרבות לשנות בצורת. שנות הבצורת מגיעות בסדרות והחוכמה היא לא לרוקן את המאגר בבת אחת, במיוחד כשלא היו, ואין עדיין כלים כמו התפלה. ב- 1999 המילוי החוזר של האקוויפר היה רק חצי מכמות הגשם הרב שנתית. בן מאיר בא מהסקטור החקלאי ולא רצה לקצץ את מכסות המים לחקלאים. ב-1999 נשאבו יותר מים ממה שנכנס לאקוויפר".

וגם הפלסטינים משתמשים...

אז מה בדיוק מצבו של אקוויפר ההר? אולי ניצלנו במקרה, בגלל החלטות נבונות יותר של נציב המים הנוכחי, שמעון טל, שהורה להוריד את הקו האדום בכנרת ל-215.5-, להפסיק את השאיבה מאקוויפר ההר ולהשתמש רק במי הכנרת על מנת לתת לאקוויפר להתאושש.

אבל אקוויפר ההר משמש גם שני מיליון וחצי פלסטינים. כל קידוח, רשמי או פיראטי, יונק מאותו אגם תת קרקעי. הפלסטינים ממשיכים לשאוב איזו כמות שהם רוצים בלי פיקוח מאותו מאגר שנציב המים הישראלי הורה להפסיק לשאוב ממנו. מאז החורף הברוך של 2002, הופסקה השאיבה של חברת מקורות מהקידוחים. הכנרת זורמת עכשיו בברזים.

המחשבה על יציאה והתנתקות מהשטחים בלי הסכם בנושא המים, מדירה שינה מעיניו של כל הידרו-גיאולוג. כי אז ישאבו הפלסטינים כמה שיירצו - ואי אפשר יהיה לאזן את משק המים. בדיבור על פינוי התנחלויות והשקעת מיליארדים בגדר הפרדה, מוזנח ונשכח החומר היחיד שאנחנו לא יכולים בלעדיו - המים.

ד"ר אריה נשר, מבית הספר ללימודי סביבה של אוניברסיטת תל אביב: "יש הטוענים שאיחרנו את הרכבת. גם אם נקים מכוני טיהור לכפרים ולערים הפלסטיניות, שבחלק מהם יש בורות ספיגה שמחלחלים ישירות לאקוויפר ולביוב שזורם בנחלים הפתוחים, זה ייקח 3-5 שנים. אקוויפר ההר לא קיבל את החשיבות המגיעה לו – הוא הוזנח ב-50 השנים האחרונות".

"יש כסף", טוענת תמר קינן מארגון 'ידידי כדור הארץ', "הבעיה היא שאין עם מי לדבר במשרדי התשתיות ובמשרד הביטחון". על פי הדו"ח המפורט שהגישו ידידי כדור הארץ לשר התשתיות יש כסף מהמדינות התורמות, יש תוכניות - אבל מדינת ישראל (כולל נציב המים, שלא מצא זמן במשך חודש להתראיין לכתבה ולא הגיב גם על שאלות שהועברו לו בכתב), ממשיכה לשרך את רגליה, כאילו לא מחלחל ביוב, כאילו אפשר להתנתק מהפלסטינים בלי הסכם שיחלק ויקבע את כמויות המים.

אם יווצר מצב שבו ימשיכו פלסטינים ומתנחלים לשפוך ביוב לא מטוהר לתוך המאגר ושני הצדדים ייכנסו לתחרות פראית של צריכת מים בלתי מבוקרת – יקרוס האקוויפר, שאין לנו מושג מה מצבו, אבל כולם מסכימים שאחרי ההחלטה של פברואר 1999 הוא במצב קריטי.

וכשהוא יקרוס – וזה מה שעלול להתרחש בימים אלה - תאבד מדינת ישראל למעלה משליש מהמים הטובים ביותר שלה. ואת זה שום מכון התפלה לא יוכל להחזיר.