ההסתבכות של שרון, שתיקת השרים

אם לשפוט על פי התנהגותם בתקופה האחרונה, נראה כי כל בכירי הליכוד, ובעיקר השרים, למדו היטב את סודות טכניקת ה-fade out, והם מיישמים אותה פעם אחר פעם על עצמם, בייחוד כאשר מבקשים מהם להתייחס לפרשות שרון.

מועד הגשת כתב האישום נגד איש העסקים דוד אפל היה השיא בתהליך ה"היעלמות מהתמונה", אותו כפו על עצמם בכירי הליכוד, בדרך כלל אוהבי מצלמות מושבעים, והוא צפוי להמשך עוד זמן מה. כרגע, אף אחד לא רוצה להתראיין, ודאי שלא לציטוט, חס וחלילה לייחוס. וכולם, לכאורה, שומרים על כבודו של שרון, אבל לא פחות חשוב – על עורם שלהם.

מובילים בשימוש בטכניקת ההיעלמות הם שר האוצר, בנימין נתניהו, שיכול להיות המרוויח הגדול מהליכתו של שרון, ושהוריד פרופיל עד כדי ביטול השתתפותו בכנסים פוליטיים וחתונות, פן ייחשד כחתרן. שר החוץ, סילבן שלום, התאייד לו כלא היה. שרת החינוך, לימור לבנת, מובילת המאבק למען שלטון תקין בליכוד, נעלמה אף היא. לצאת נגד כמה חברי מרכז נעדרי שמות ופנים, זה דבר אחד, אבל לתקוף את ראש הממשלה - זה כבר עניין אחר לגמרי.

מידע כלשהו בנוגע לעתידו הפוליטי של ראש הממשלה אינו בנמצא. בליכוד משתוקקים לדעת מה יקרה, איך ומתי, אבל לא יודעים הרבה. בשל כך, כולם עוסקים בספקולציות, בניחושים ובהערכות, ובינתיים, ממלאים פיהם מים. "צריך לתת למערכות החוק לעשות את שלהן", הם עונים, כשהם נשאלים כיצד לדעתם צריך שרון לנהוג בימים אלה. התשובות הלאקוניות, שאינן אומרות בעצם דבר, חזרו לאופנה, ובגדול.

כתב האישום שהוגש אתמול נגד אפל אינו מבהיר את התמונה. חוסר האינפורמציה עדיין רב, וכל מה שנותר לעשות זה לנחש. התחושה הכללית היא של מיאוס, של "יאללה, שייגמר כבר הסיפור הזה". אבל הסיפור רחוק מלהסתיים, ולכן, מבחינתם של בכירי הליכוד, צריך להיזהר. הסיעה חשובה, אולי גם המרכז והוועידה, אבל חשובים עוד יותר פעילי השטח הרבים, שעל-פי דיווחים של ח"כים המקושרים אליהם, תומכים בשרון תמיכה גורפת.

ובמצב הזה, של מחסור במידע מחד וקהל תומך מאידך, המסר נקלט היטב: מוטב להישמר ולהחריש, מאשר לדבר ו"להישרף" אחר-כך. בצמרת הליכוד הבינו היטב כי משחק ההיעלמות, במקרה זה, הוא הטוב והכדאי  ביותר: לא להצטייר כתומך נלהב כמי שלכאורה ניתן לו שוחד, אך גם לא לנגחו ולספק חומר נפץ בידי האופוזיציה. "למה לנו לנגח", שואלים אנשי הליכוד, "אם אנחנו לא יודעים מה יקרה מחר. ומה אם לא יקרה כלום, וכל הסיפור הזה ייגמר בשום דבר?"

"הטלוויזיה תקבע"

בתוך הסבך המורכב הזה, בקרב בכירי הליכוד גוברת התחושה, שראש הממשלה הולך ומאבד מכוחו בכל יום שעובר. ההערכה היא כי אם יוגש כתב אישום נגדו, או אפילו נגד מי מבניו, ייאלץ שרון להשעות עצמו או להתפטר לאלתר. "זה יכול להיות עניין של שבועות, אולי

חודשים", מצטטים בכירים בליכוד את אנשי הפרקליטות, וממהרים להוריד שוב את הראש, עד יעבור זעם.

"מה שיכריע בכל הפרשה הזאת", מנסה שר בכיר בליכוד לנתח את המצב, "זו הטלוויזיה. זה המכשיר שקובע. כשאתה רואה משהו בטלוויזיה, זה כאילו אמת. ברגע שאנשים יתחילו לראות קלטות בטלוויזיה וישמעו כל מיני הקלטות, שמוזילות את תדמיתו הציבורית של שרון, זה יהיה תחילת הסוף. הקלטת של ספקטור פגעה בו, ואם זה יימשך, הרי שמצבו לא יהיה טוב".

"שרון נתפס כעת כאבי האומה", ממשיך השר, "ואם ישמעו אותו מדבר עם אנשים בצורה לא מוסרית, כמו סוחר בשוק – זה יפגע בו מאוד. הציבור יקיא אותו, ואז יתחיל אפקט הדומינו - גם הפוליקאים יצטרכו לעשות את אותו הדבר. אנשים שוכחים את זה, אבל הציבור משפיע על הפוליטיקאים. ברגע שיהיו סקרים ששרון גמור, הכל יתחיל לזוז".

ועדיין, ההתנדנדות הזו של ראש הממשלה וחוסר היציבות הנוכחי, יכולים להיות זמניים, מן הסוג שגורמים לכאב ראש מסויים, אולי לקצת סחרחורת, אבל לא ליותר מכך. שכן, אם כל הפרשה הזו תסתיים בלא כלום, ונגד שרון לא יוגש כתב אישום, מצבו ישתפר פלאים. נכון, שמו אולי יוכתם במידת מה, אבל פתאום יטפסו כולם על בריקדות, ויכריזו בכל מהדורת טלוויזיה עד כמה ראש הממשלה ישר, אמין, חזק ורציני.

לאיש אין ספק שאחרי כתב האישום שהוגש, אין לשרון מה להתפטר. הפילפולים המשפטיים רבים מדי, וחבל לבזבז עליהם זמן. החלק השני, אגב, של תהליך ה-fade out, נקרא fade in, ובמהלכו עובר עורך הסרט מהתמונה השחורה לתמונה מלאה, בהדרגתיות. במקרה של שרון, ה-fade in יהיה מאוד מהיר. בין שיוגש כתב אישום ובין שלא, ברגע בו המידע יתבהר - כל מי שנאלם דום בימים האחרונים, יבצע fade in מהיר וחלק.

יום במחסומים 

ח"כ עמרם מצנע יצא השבוע לסיור במחסומים המוצבים בכניסות לשכם. מצנע, אלוף במילואים, ומי שפיקד על כוחות צה"ל באזור בתקופת האינתיפאדה הראשונה, הגיע למחסומים מלווה באנשי "בצלם" - והזדעזע.

במחסום בית איבא עמדו בשלוש אחר הצהריים מאות רבות של פלסטינים, צעירים ומבוגרים, אמהות עם ילדים קטנים, והמתינו שקומץ חיילים ייתן להם לעבור. "מאיזו שעה הם פה?", שאל מצנע את מפקד המחסום. "מעשר בבוקר", השיב הקצין הצעיר. "הם פשוט התנהגו לא יפה יום. הרגיזו את כולם. בדרך כלל זה לא קורה".

מצנע היה המום. הוא עמד בצד, צופה על מאות הפלסטינים המצטופפים במעבר. הקצין, שחש שלא בנוח מביקורו של חבר הכנסת, התייעץ עם חייליו, והחליט להתיר את הרסן. "קדימה, תתחילו לתת להם לעבור". אחד אחד החלו הפסטינים לעבור בדרכם לעמדה הממוגנת, בה ישבה חיילת ובדקה תעודות. חלקם לחצו את ידיו של מצנע והודו לו. "תישאר עוד קצת, כדי שגם אחי, שנמצא קצת יותר מאחור, יוכל לעבור".

כמעט שעה עמד יו"ר מפלגת העבודה לשעבר במחסום, מתקשה לעזוב. "אם אעזוב עכשיו, הם יפסיקו לתת להם להכנס", אמר לאנשי "בצלם" המורגלים בתמונות הקשות. אך הם גררו אותו משם. "עדיף שנלך", אמרו לו, "אחרת, חבל לפלסטינים האלה על הזמן אחרי שלא תהיה כאן. כל העצבים של החיילים יישפכו עליהם".

בדרך חזרה לירושלים, ברכב הממוגן של "בצלם", חיפש מצנע את המילים שיסכמו את מה שראה. "הפיגוע הבא במחסום כבר בדרך", אמר. "החיילים לא מאובטחים במקום הזה כראוי, וכל זמן שמדיניות הממשלה הזו תימשך במחסומים, הפיגוע הבא הוא רק עניין של זמן. הם עומדים כאן כמו ברווזים במטווח. חוץ מזה, המחסומים האלה לא שווים כלום. מי שירצה לעשות פיגוע בישראל, ימצא מיליון דרכים עוקפות לעשות את זה".