"הייתי רוצה להיות מהגר במקום קצת יותר גדול, שישנאו אותי בסטייל"
הסופר סייד קשוע התארח בפורום ספרים ב 15.2.2004 ושוחח עם גולשי ynet על ספרו החדש "ויהי בוקר".
רציתי דווקא לשאול על התבטאויותיך השונות בנושא האינתיפאדה? איך יכול אמן ואיש ספר לדגול באלימות?
קשוע: לא זכור לי כי קראתי לאלימות כלשהי. לעומת זאת אני מברך על מחאות וקורא למאבק אזרחי לכל מי שחש כמקופח.
מה כולל מאבק אזרחי בשבילך?
קשוע: הפגנות, כתיבה, מחזות, שירה, מופעים, צעדות, מחאה בככר רבין, בג"צים, תקשורת, שביתות, שביתות רעב, שביתות איטלקיות, אי הגשת חומוס, שמירת סודות הלבנה וכו'.
שמא תגדיר "ערבי מחמד"? האם אתה תופס את עצמך ככזה? מה אשתך אומרת על הדמות ה...די מבאסת שיצרת לה בטור השבועי? אתה דוגמה קלסית לערבוב בין עיתונאי ובעל טור לסופר. יש בכלל הבדל בעיניך בין ספרות לז'ורנליזם?
קשוע: אם ערבי מחמד הוא כל ערבי שאינו עובד בבניין. אז כן אני תופס את עצמי ככזה. אישתי חושבת שאני חמוד ומחזיקה אותי בבית רק בגלל הטורים. היא כבר איימה שאם אני מפסיק לכתוב עליה היא קמה ועוזבת. מעניין. אני שמח לשמוע מכמה מבקרים כי הכתיבה שלי היא עיתונאית. כי כל עורכיי בשנותיי כעיתונאי טענו ההפך: "אין לו לבן אדם מושג בעיתונות". אז הנה, סוף סוף בגלל הספרים הבנתי עיתונות מהי.
האם אתה מרגיש שהפכת ל"ערבי המחמד" של השמאל הישראלי? אתה יודע, ה"חבר הערבי" שכל שמאלני נוהג לספר עליו? למה אתה מסכים לשחק את התפקיד הזה?
קשוע: כן, אני ערבי המחמד של השמאל הישראלי. ואני גאה להיות כזה. אני לא מרגיש שאני משחק תפקיד. זה בא לי בטבעיות. מה גם שמשלמים טוב על ג'וב כזה.
באיזה שעות אתה נוהג לכתוב? האם אתה יותר כותב של לילה? האם אתה באמת מכור לאלכוהול כפי שאתה מתאר בעכבר?
קשוע: מעולם לא נגעתי באלכוהול מטעמים דתיים. התיאורים הם לצרכי כתיבה בלבד. השעות המועדפות עלי לכתיבה הן בין השעות שלאחר תפילת השחר. בדרך כלל אני לוקח את המחשב הנייד למסגד, מקום ההשראה מספר אחד שלי.
שמתי לב שהרבה פעמים יש משהו אדיש בכתיבה שלך, גם לגבי נושאים רציניים. זה בכוונה? לדעתי האדישות מוסיפה איזה עומק שלא כתוב. מה דעתך על אתגר קרת? אתה חושב שיש משהו דומה בכתיבה של שניכם?
קשוע: עומק? תודה רבה. אני לא יודע אם בכוונה או לא. אני צריך לחשוב על זה לעומק. אני מאוד אוהב את קרת, קודם כל כסופר ואחר כך כידיד. אני לא יודע אם יש משותף בכתיבה שלנו. מה שבטוח שסוג המהפיכה ביחס לשפה שאתגר הכתיב, איפשרה לי להרגיש מספיק בטוח בשפה שלי.
האם אתה מאמין לאריק שרון שהוא רוצה/מתכוון לפנות שטחים בעזה? איך אתה רואה את העתיד שלנו כאן, מבחינת יחסי ערבים יהודים?
קשוע: אני לא יודע אם אני מאמין לו או לא. למרות ששרון הוא שקרן כרוני. אני לא יודע מה היה בעתיד. העתיד הוא שקרן כרוני.
מה לדעתך יקרה בשנים הקרובות עם פלסטינאים תושבי ישראל? האם המתיחות תחריף? מה אתה חושב שחשוב לעשות כדי לשפר את המצב?
קשוע: אני לא יודע מה צריכים לעשות. אני לא רואה את המצב כבעיה מתמטית שיש לה פתרון מסויים. מה שלגמרי בטוח שאי אפשר להמשיך לדכא, לסגור, להרעיב ולהשמיד עם. קודם כל עלינו להסתכל פנימה (סתאאאאם).
עד היום כתבתי 2 סיפורים, ורציתי לדעת, איך אוכל לפרסמם? אודה אם תוכל להמליץ על מו"ל שלא יגחך מבלי שטרם קרא ויבעט אותי החוצה.
קשוע: תשלח למו"ל שאתה הכי אוהב ועל הספרים שלך תכתוב "סייד קשוע" או תבחר לעצמך שם ערבי אחר. מצטער אם הבדיחה לא עברה. אני יודע שזה קשה. אני הסתובבתי יותר משנתיים עם הסיפורים הקצרים שלי ורק כשנהיה לי שם בעקבות איזה טור שכתבתי, מישהו בכלל הסתכל עלי ופתאום גילה שאני יכול להיות סופר מוכשר. זה קשה, אבל חייבים להמשיך ולנסות. לא להתיאש.
האם היית חוזר על אותו תהליך התנתקות משתי החברות שהתחיל כאמור בפנימיה, אם היית יודע מראש את התוצאה? אמרת בראיון כי "אתה מעדיף להיחשב ושישנאו אותך כטורקי בגרמניה" מאשר המצב הנוכחי בישראל? הדמות הנושאת את דמותך ב"ערבים רוקדים" לא היתה עד כדי כך מיואשת, מה קרה בשנתיים האחרונות שגורם ל"אותה דמות" להגשים את "נבואת" אביו כי הוא ינטוש?
קשוע: אני לא יודע כמה המעבר מכפר לפנימייה השפיע. אני לא יודע אם זה נכון לקרוא לדבר תחושת הניתוק. קשה לי לשפוט איך חיי היו מתנהלים אילו ההתבגרות עברה עלי במקום אחר. אני לא באמת בטוח שזה היה משנה הרבה, מלבד אולי השפה בה אני כותב עכשיו.
הרצון שלי לעזוב נובע קודם כל מתחושת מיצוי ושעמום אדירה שאני מתעורר אתה בבוקר. תחושה שהמקום הזה דומה יותר לשכונה מאשר למדינה, שכונה ועוד צעקנית, מילא היתה שכונה נחמדה. נמאס לי. הייתי רוצה להיות מהגר, שנוא, זר במקום קצת יותר גדול, שישנאו אותי בסטייל כמו ששונאים סופרים מרוקאים מבריקים בהולנד, הודים ופקסטינים באנגליה ויהודים בכל העולם.
יש לי צורך עז בלהיות גלותי. אולי משם, מחוץ למקום הזה אני יכול להסתכל על הבית הזה בזווית הנכונה. בסופו של דבר חבר טוב שברח מזמן אומר שאת הבניין אתה לא יכול לראות מבפנים, אתה חייב להתרחק ממנו בשביל לראותו שלם. זה וגם כסף.
אני לא חושב שאני מחזיק בדעות. טעות איומה היא לחפש עמדות בעיקר פוליטיות בתוך הספרים שלי. יש לי שאלות. סוגיית האזרחות בעולם הערבי היא עוד שמן למדורה במצב העגום בו שרוייה אוכלוסיה שלמה שאין לה מושג מה היא רוצה מהחיים שלה עצמה. ומקודם שכחתי גם בלונדיניות.
בראיון שנתת לקובי מידן לא החמצת הזדמנות כדי להשוות את מצבם של ערביי ישראל היום למצבם של היהודים בגרמניה עם עלייתו של היטלר לפני השואה. אם זו אינה זילות השואה, אנא אמור לי: זילות מהי?
קשוע: זילות: לזלזל ברגשותיו ובפחדיו של מיעוט שעומד וזועק כי עושים לו טיהור אתני. (יהודים, צוענים, ערבים...). זילות: לפסול כל אדם שמעז לפחד משואה והוא לא יהודי. זילות: שאלתך.
כמי שקורא באופן די קבוע את כתביך ואוהב, אגב, תהיתי אם זה לא קצת מייגע לכתוב כל הזמן על מה שקרוי "המצב"? האם לא בא לך לברוח בכתיבה לאי אלו שהם מחוזות אחרים, רחוקים, אהבה למשל, איזו ארץ אחרת ולא נודעת, משהו פחות עכשווי, קשה וחסר סיכוי כמו החיים שלנו כאן?
קשוע: אני בכלל לא נוגע במצב בכתיבה שלי. ההפך הוא הנכון המצב הוא זה שרודף אותי. עובדה שכתבתי ספר בדיוני והנה הוא אוטוטו עומד להתרחש.
הרי כל מי שכותב יודע שבעצם תמיד תמיד הבן אדם כותב על עצמו ואת עצמו וזו תמיד חשיפה מאוד גדולה ולא כל אחד מסוגל לה. אתה לא מרגיש אף פעם חשוף וערום מול הסביבה שלך אחרי שהכתוב הופך לעובדה קיימת?
קשוע: לא ממש. אני שמח שכל מה שאני כותב נשמע אמין. המחמאה הגדולה שאני מקבל לאחורנה היא: בואנ'ה אתה כזה שקרן!
מי הם הסופרים האהובים עליך? האם אתה נוף יוצא דופן בקבוצת הגילאים שלך במגזר הערבי -ישראלי מבחינת ראיית העולם?
קשוע: אני לא יודע לענות על שאלות כאלה שקשורות לנוף. מעולם לא הייתי רומנטיקן. קשה לי למנות את הסופרים האהובים עליי. אתה מבין אני מפחד לשכוח מישהו ואז הוא נורא יעלב לי עכשיו..
באופן כללי אני חושב שסופרים ששם משפחתם מתחיל בק' - הם ענקים. קנז, קוטזי, קרת, קימחי, קוריישי, קפקא...
למה בעצם ערביי המשולש חוששים מהעברת השלטון על אזוריהם לידי הרשות הפלסטינית?
קשוע: כמו שאמרתי בעבר. השיקול הוא כלכלי גרידא. הם עובדים מאז קום המדינה בשביל בוס שנקרא ישראל. אסור להיתמם. אם פלסטין הייתה מעצמת היי טק עם גבולות סחר חופשיים אז זה לא היה מפחיד. לא רק זאת אז גם תושבי כפר סבא היו נלחמים על מנת להצטרף למעצמה כלכלית. השאלה לאן אתה רוצה לזרוק אותם?
איזה מסר אתה מנסה להעביר באמצעות הספרים שלך. הרי יש מסר מרכזי מהכתיבה שלך! מהו?
קשוע: אני לא באמת בטוח שיש מסר. לפחות אני לא כותב על מנת להעביר מסרים. אבל איכשהו הפרנויה של אחד שנמנה כמיעוט לאומי יכולה להיות פרנויה רבתי. אני חושב שבאופן כללי, ספרות המהגרים או המיעוטים תמיד קיבלה אופי הגנתי, שנובע מהצורך העז לשרוד בקרב רב מאיים. אבל אני לא יודע שזה עובד במקרה שלי.
האם גם אתה איבדת את התקווה שאפשר לעשות כאן משהו? האם העזיבה שלך לגרמניה והכתיבה שלך נובעת מחוסר אימון ואיבוד תקווה או מחיפוש אחר דבר חדש? אתה עוד תחזור?
קשוע: אני לא יודע איך יתגלגלו הדברים. אולי הם לא יתקעו כבר על ההתחלה. אני מלא תקווה. אין לי ספק שאני עוזב מקום שעתידו מובטח. מהחינה הזאת אני רגוע. יש לי אימון מלא באנשים שגרים בחבל ארץ זה. אם לא הייתי סומך על האנשים פה שיסתדרו טוב מאוד בלעדיי לא הייתי קם והולך, אף פעם.
