פליקס, ילד שלי מוצלח
פליקס חלפון יצא טיפוס ממש נחמד מהסרט אודותיו. ומה עם הסחר בקוקאין? עזבו, זו לא אשמתו
מיץ פטל: "ההחמצה הגדולה", ערוץ 2, 21:40
מסכן פליקס חלפון. וואללה מסכן. כזה בחור נחמד, כזה סימפטי, כזה מצחיק, ויושב בכלא. רחוק מהבנות שלו. רחוק מהאשה. רחוק מהמגרש. לא חבל?
חבל. חבל על פליקס חלפון. רצה להביא את המכה, הסתבך עם סמים, עלו עליו, עשה עיסקת טיעון, עכשיו הוא יושב, המסכן. וקיבל נזלת. ובחור חמד, באמת. בחור זהב. לא חראם? חראם. אפשר להמשיך עם זה עוד הרבה, אבל חבל על הזמן. פליקס חלפון יצא ממתק מהסרט עליו. מזל ששילמו לו כסף תמורת נכונותו להתראיין, אחרת חלפון היה צריך לשלם תמורת יחסי ציבור כה מצוינים. רק צפו בסרט: הנה חלפון החמדמוד עוזר בקנטינה. הנה הוא מחייך בחדרו המסודר. הנה הוא מקפיץ כדור, מסתחבק עם חברים, מתייחס בכבוד לסוהרים, מדבר עם הילדות בטלפון. מלח הארץ, באמת. הלב פשוט יוצא אליו.
אז חלפון נמצא אשם בסחר בקוקאין. בסיוע להברחת כמות מסחרית של הסם לישראל. עזבו, זו לא אשמתו; הוא לא ידע למה הוא נכנס. ככה זה כדורגלנים, מסביר לכם בוני גינזבורג, שמתראיין בסרט; הכסף הגדול מסנוור אותם. זה בגלל שהם מגיעים משכבות המצוקה. לא אשמתם.
המראיינת אופירה אסייג דווקא ניסתה כמה פוזיציות אילנה-דייניות על חלפון ושאלה את השאלות הקשות בטון של השוטרת הרעה. חלפון יצא מזה טוב; הוא הרכין ראש בענווה והודה: "נקלעתי לסיטואציה שלא הייתי צריך להיות בה". יותר מזה?
"ההחמצה הגדולה" הציג את חלפון בשיא נחמדותו. תאו בכלא נראה מואר ונעים. הסוהרים מאוהבים בו. בכדורגל מחכים לו. מה יש לומר: האיש הוא מיץ פטל, ורק נסיבות חיים שלא היו בשליטתו (זה הכסף הגדול אשם) הובילו אותו לאן שהובילו. שום נטילת אחריות, שום מחשבה נוספת – וגם הסרט לא הציע כאלו. הבטיחו ראיון עם פליקס חלפון וקיימו. ההישג כאן הוא, לפני הכל, רכילותי. ככזה, הסרט עושה עבודה טובה.
היטלר כבנאדם: "היטלר – השתלטות הרשע", ערוץ 1, 21:30
כל יצירה דרמטית שתעסוק בהיטלר ובשואה – בעיקר כשמדובר בתוצרת אמריקאית – תיחשד מראש, וכנראה גם תימצא אשמה, בתוספת סוכר וצבע מלאכותי. "היטלר – השתלטות הרשע" אינה שונה. מדובר בדרמת טלוויזיה אמריקאית שגרתית, כלומר מושקעת, מבוימת ומצולמת היטב, נוסחתית למדי, שבמרכזה דמותו של הצורר הגדול.
בארה"ב סערו כמה רוחות סביב עצם הניסיון להפוך את היטלר לדמות אנושית מורכבת, אפילו מובנת, באמצעות סדרת טלוויזיה, אבל אפשר להירגע; אין ב"היטלר" דמויות מורכבות. שורשי הרוע השטני של היטלר אינם מפוענחים; טראומות ילדותו (מות אמו האהובה, אביו המכה) חולפות ביעף כבר בשלב כותרות הפתיחה, והסידרה עוסקת יותר בניסיון לשחזר את האופן שבו הפך הלוזר הנוירוטי, העכברי, הספק פסיכוטי, לפאשיסט הגדול מכולם.
זו דרמטיזציה פשוטה של כרונולוגיה ידועה, והיא סובלת, כצפוי, מקלישאות ומגרעות (היטלר הצעיר מכה כלב באכזריות; שנאתו ליהודים צומחת משום-מקום ונראית שרירותית לחלוטין). ועדיין, הסידרה נהנית מהופעה נהדרת של רוברט קרלייל בתפקיד הפיהרר. קרלייל מיטיב לשרטט את האופן שבו הפך עצמו הצעיר חסר-הביטחון למושיע האספסוף הגרמני המתוסכל, את הזעם והמבוכה שמהם פיתח לעצמו סגנון, מאניירות, קור-רוח שטני ואכזריות חסרת גבולות.
אין ב"היטלר" כל תובנות חדשות או יצירתיות עודפת, ואפשר שהיא גם מרושלת עובדתית. עדיין, קשה להתנתק ממנה. הנושא פשוט טוב מדי.
צריך להגיד:
לערוץ 2: ברכות על תוכנית ההתנתקות. הכדורגל באמת היה משמעותי יותר מכל שהנשיא בוש היה עשוי לומר.
הבהרה: בביקורת שפורסמה כאן ב-7 בינואר 2003 יוחסה לפרסומאי צבי (שישקו) פרידמן פעילות בעיתות בחירות בלבד, ולא היא; פרידמן, פרסומאי בכיר, פעיל בהחלט בכל ימות השנה ובמבחר קמפיינים מגוון.