זוכרים וצוחקים

כשסבא שלי מת, צחקנו. ישבנו בסעודת האבלים והעלנו את זכרו על ראש שמחתינו. זכרנו אותו וצחקנו כי אי אפשר היה לזכור אותו אחרת, את חוש ההומור הבלתי נכנע שלו, את שמחת החיים התמידית שלו, את חיזוריו העקשניים אחר סבתא שלי, שנמשכו גם כשישב בכיסא גלגלים, את היידיש העסיסית שלו. ואחרי שסיימנו לצחוק, סבתא שלי הביטה בשולחן שסביבו ישבנו כולנו, לראשונה מזה זמן רב, ונאנחה. "חבל," היא אמרה, "שהיינו צריכים לחכות עד עכשיו בשביל זה".

סבא שלי היה אוהב את "מבעד לדמעות", ספרו החדש של איתמר לוין, שאסף בקפידה עדויות לאין ספור להומור היהודי בתקופת השואה. הוא ללא ספק יכול היה לתרום כמה בדיחות משלו ולצחוק בקול רם מן האחרות, אבל גם לו היה בוודאי קשה להבין למה היינו צריכים לחכות עד עכשיו בשביל זה.

הצחוק האחרון

נדמה לעיתים שאין תחום אחד שעדיין לא נחקר בתוככי התהום הרבה שהיא השואה, אבל ספרו של לוין מוכיח, גם אם בזהירות רבה, שעדיין לא גילינו כל מה שיש עוד לגלות, ומשום מה, עד עתה, נותר הצחוק אחרון. עבור מי שגדלה על סיפורי הרפתקאות מסמרות שיער שבמקרה התרחשו בגטו ועל סיפור אהבתם הענקית והרומנטית של סבי וסבתי, שיכול היה להתרחש רק בין גדרותיו של אושוויץ-בירקנאו, היה הצחוק חלק בלתי נפרד מהזיכרון שירשתי. אך לבטיו הרבים של לוין, שמבוטאים בבהירות רבה במבוא שלו, מגלים כי עדיין קשה לנו מאוד לקשור יחד את שני הנושאים הללו, ההומור והשואה. לוין מצהיר כי רוב התחקיר שעשה מתרכז בעדויות להומור שהיה שכיח בגטאות ובמחנות הריכוז וכי הוא נמנע מלהעמיק את חיפושיו אחר בדלי הצחוק שנשתמרו ממחנות המוות. "הרי מובן," הוא כותב, "שאי אפשר להציג את אושוויץ כמקור להומור."

אך במקום שבו חושש לוין לדרוך, רוקעים הניצולים עצמם ברגליהם, כי גם באושוויץ, אפילו באושוויץ ובעיקר באושוויץ, היה הומור. הוא היה שחור משחור, הוא היה יליד הגרדומים, הוא היה נטול תקווה ואפל ואמיתי, הוא היה צחוקם האחרון של אלו שלא נותר להם עוד דבר. כי צודק לוין וצודקת חיה אוסטרובר, שבימים אלו משלימה ספר נוסף שעוסק בהומור היהודי בתקופת השואה. הצחוק היה נשק יום-הדין של הכלואים, המורעבים והמעונים. הוא היה חרבם של החלשים, מגנם של הגוססים. היו אלו ששרדו כדי להעיד, כאלו ששרדו כדי להוות מצבה חיה לאהובים שנרצחו, והיו אלו ששרדו כדי לצחוק את הצחוק האחרון. והיו גם אחרים, בגטאות ורשה ולודז' וטרזינשטט ואחרים, שהוסיפו לצחוק, ללעוג, לכתוב ולצייר, כי הצחוק היה חלק בלתי נפרד מזהותם, וכי הם לא יכלו להפסיק להשתמש בו ולהפיץ אותו כפי שלא יכולים היו להפסיק לנשום מרצונם. יש בדיחה הטוענת כי במשטרים דמוקרטיים אוספים השליטים את הבדיחות שמסופרות עליהם, וכי במשטרים דיקטטוריים הם אוספים את הבדחנים. בכך, כמו גם במטרותיו האחרות, נכשל הנאציזם.

איזה מענה יכול להיות חריף ואמיתי יותר לכובד הראש הטווטוני, לאנאליות נטולת ההומור, לסדר הקפדני של האידיאולוגיה הנאצית מאשר ההומור היהודי? שהרי הצחוק הוא אח לכאוס, הוא מפר את השגרה הקפדנית, הקטלנית, מעוות את הפנים החמורות לכדי חיוך, ויותר מכל, הוא נשען ומסתמך על פריעתו של הסדר הטוב. יהודיה הולנדית בשם רחל ולט-מיקונס, שלוין מביא מדבריה, זוכרת כיצד היא וחברותיה היו מעלות מערכונים על חיי המחנה באושוויץ, וכיצד "הקצינים התגנבו לתוך הבלוק כאשר לא הסתכלנו, ובמקום להעניש אותנו, הם התפקעו מצחוק. לא יכולתי להאמין למראי עיני: יום אחד הם הכו אותנו והותירו בנו חבורות, ואחר כך הם צחקו כאשר עשינו מהם צחוק." (עמ' 21). הצחוק הוא חתרני, מתריס בעצם קיומו, ובעתות משבר הוא הופך ממותרות למשאב, למענה, לשבריר של אור כנגד האופל.

ילדיו של הבדחן

לא היה מתאים יותר מן ההומור היהודי בכדי לעבור את התמורה העצומה משעשוע גרידא לאמצעי לוחמה. ההומור היה תמיד נשקו של החלש. ספרו של לוין חושף לראשונה בפני מי שאולי עוד חוששים לגעת בנושא, עדויות מרשימות לקיומה של מחתרת ההומור היהודית בשואה. מחתרת שחבריה ידעו כי הם עומדים בפני הגרוע מכל על כך שהם מתעקשים לצחוק, על כך שהם מסתירים בדל עיפרון ופיסת נייר במקומות בהם אסור היה להסתיר אפילו פרוסת לחם. הם ידעו כי פיסת הנייר הזו עשויה להציל את חייהם ולסכן אותם במידה שווה כמו פרוסת הלחם הזו, אך עבורם, להפסיק לצחוק משמעו להפסיק לחיות.

המקורות הרבים שמביא לוין מגיעים אך ורק מעדויות כתובות, מצויירות ואפילו מצולמות, וכך הצדיקו, במידת מה, פיסות הנייר הללו את המחיר ששולם בעבורן. הן זכו למה שכותביהן, לעיתים קרובות, קרובות מידי, לא זכו לו. הן זכו לשרוד, ולהצטרף לשאר העדויות לקיום יהודי בתקופת השואה, לכדי גלעד ניצח ובלתי נכנע. זכר לא רק למעשי גבורה הרואים, להקרבה עצמית עילאית, להישרדות כנגד כל הסיכויים, אלא גם לחיים, הפשוטים, המפכים, הנמשכים.

בספר הזיכרון לעיירתו שנחרבה, אוסטרובצה, רשם סבא שלי, בעל הזיכרון הצלול, את כל בני העיירה שניספו. הוא רצה לנקוב בכולם, להשיב לכל אחד ואחד מהם את מקומו במארג החיים והמוות, להנציח את קיומם. הוא לא זכר את כל השמות, ולעיתים הופיעו ברשימותיו תארים בלבד, מילים שהגדירו ותיעדו את מהותו של אותו אדם ששמו נשכח ואבד. כך מופיעים, באחד מעשרות העמודים שכתב, הבדחן, אישתו של הבדחן וילדיו של הבדחן. הם נמחו כולם מעל פני האדמה הזו, אך בדחנותם, כמו גם זו של סבא שלי עצמו, שרירה, קיימת ועומדת לנצח.