ועכשיו, קאזה בטלפון?
מה שקרה למחשב עם פרוץ האינטרנט מגיע לסלולרי, עם חדירת המצלמות וכרטיסי הקול והזיכרון לטלפונים. כשניתן לצלם, להקליט ולשגר מיד ב-MMS - מי ישמור על זכויות היוצרים של האמנים? מי יגן על פרטיותם של המצולמים? טכנולוגיית חדשות ינסו להגביל, בצורות שונות, שימוש בתכנים בטלפון
כוכבי הקולנוע והבידור לא יודעים מנוח בשנה האחרונה: בעליו של כל טלפון סלולרי עם מצלמה יכול להפוך לצלם פפראצ'י זמני, ולרדוף אותם באשר הם. הם לא יוכלו יותר להתנגד לצילומים, או לשלוף בכוח את סרט הצילום של החטטן.
מרגע שהתמונה נלכדה בטלפון, רק לחיצת כפתור אחת מפרידה בין הרגע שבו צולמה לבין הפצתה הבלתי מוגבלת - ומדובר על שיגורה כהודעת MMS פשוטה.
ביפן, אגב, שבה מסתובבים בני הנוער בטלפוני מצלמה באיכויות של מצלמה דיגיטלית אמיתית, סערה המדינה לא מכבר, כאשר מורה נתפס מצלם מתחת לחצאיתה של תלמידתו. המקרה הזה מציב בפני אוכלוסיית העולם את הבעיה במלוא חריפותה - הקידמה הטכנולוגית מול זכויות הפרט ומול המרכיב המניע את היצירה האנושית לגווניה - זכויות היוצר על עבודתו.
ב-2007 צפויים להימכר כ-650 מיליון מכשירי MMS ברחבי העולם (90% מכלל המכשירים שיימכרו באותה שנה). מול ההיצף הזה, גם המדינות המתקדמות ביותר בתעשיית הסלולר, כמו קוריאה ואוסטרליה, מתחבטות כיום בשאלה כיצד ניתן למנוע הפצתן החופשית מדי של תמונות שצולמו במכשירי מצלמה.
מיליארדי יורו בשנה
בשנת 2002 שילמו המנויים באירופה כ-600 מיליון יורו בעבור שירותי תוכן סלולרי - וזה עוד בתקופה שלא היה ניתן להוריד וידאו או משחקי ג'אווה, אלא בעיקר צלצולים, לוגואים והודעות טקסט. לשם ההשוואה, עבור שירותי תוכן למחשבים האישיים, דרך האינטרנט, שילמו האירופים 252 מיליון יורו.
עם כניסת הסלולרים מדור שלישי והאפשרות להוריד קבצי מוזיקה, משחקים גרפיים וסרטים באיכות גבוהה - הופך התוכן הנייד לעסק שמגלגל מיליארדי יורו.
התמורה הטכנולוגית מתקבלת בברכה בקרב כל ספקיות התוכן, שרואים עולם חדש של משתמשים ועימם הזדמנויות רווח גדולות. אך ההבטחה טומנת בחובה גם סכנה רבה: זכותנו לפרטיות וזכויות היוצרים של האמנים הופכים פתאום הפקר בכף ידם של מאות מיליונים.
חוקי מנע וקנסות
בנורבגיה ובשוויץ כבר נחקקו חוקים מקומיים, המונעים, למשל, כניסה לבריכות שחייה עם טלפוני מצלמה. בקוריאה שוקלים לחוקק הצעת חוק, לפיה ברגע שמצלמים בסלולר יושמע צליל רם, שיתריע בפני כל הסובבים על כך שמצלמים אותם.
תופעה חדשה שנצפתה ביפן באחרונה היא ה-Digital shoplifting: בני נוער נכנסים לחנויות ספרים, מצלמים עמודי מגזינים מהירחונים החדשים, ופשוט שולחים את התמונות למחשב האישי בבית, לקריאה נוחה וללא תשלום. ההוצאות לאור הגדולות במדינה יצאו במסע פירסום המתריע, כי פעולה כזו היא הפרה של זכויות היוצרים ועבירה על החוק, שתגרור בעקבותיה קנס. חוק חדש בקליפורניה כבר אוסר על הכנסת מצלמות וידאו לתיאטראות ולבתי קולנוע.
בקוריאה השיקה חברת סמסונג מכשיר חדש עם מצלמת וידאו וסטילס באיכות של 1.3 מיליון פיקסלים וזיכרון פנימי בנפח של 96 מגהבייט. סמסונג אף הוסיפה חריץ הרחבה לכרטיס הזיכרון, המאפשר לשחרר את הזיכרון הפנימי למטלות אחרות (שכן כל שיר תופס בממוצע נפח של כארבעה מגהבייט).
עוד לפני ההשקה כבר הוזמנו 15,000 מכשירים. להשקה המתקרבת התלווה מאבק בין יצרני הסלולר לבין איגוד אולפני ההקלטה, שדרש להוריד את איכות השמע במכשירים, כדי להקטין את הפגיעה בזכויות היוצרים של כותבי השירים.
ב-30 במרץ הגיעו אולפני ההקלטה ויצרני הסלולר בקוריאה להבנה, לפיה מי שיוריד קבצי מוזיקה יוכל להקשיב להם רק שלושה ימים, ולאחר מכן הקבצים יימחקו. LG סירבה להצטרף לעיסקה, ודרשה פרק זמן ארוך יותר למשתמשים לשמיעת השירים. שני הצדדים לא הצליחו להגיע לפשרה עד היום.
תקן עולמי
חברי OMA, הגוף הבולט בקביעת הסטנדרטים בתעשיית הסלולר, עמלים קשות לקביעת אבני הבסיס והתכונות להורדת תוכן באמצעים סלולריים, ולדרך שבה ניתן יהיה לנהל את כל נושא זכויות היוצרים הדיגיטליות שלו. בגוף הזה חברים 300 איש - מנוקיה, מוטורולה, סימנס, מיקרוסופט ושאר הענקיות בתעשייה הסלולרית.
הפתרון של OMA, שמסתמן כמוביל בתחום ההגנה על זכויות יוצרים, הוא טכנולוגיה בשם RMD Mobile, המיושם בימים אלו בקרב המכשירים החדשים בשוק. זהו התקן הראשון בעולם המטפל בזכויות היוצרים בעולם הסלולר הנייד, והוא אושר כבר באוקטובר 2002, אך רק עתה החלו לשלבו במכשירי מדיה חדשים, כמו נוקיה 6230.
DRM מגינה על תוכן המופץ בצורה דיגיטלית, ומאפשרת אפילו האזנה או צפיה לפני הקניה. לפי התקן, מצורף לקובץ המשוגר מעין שובר (Voucher), ובו הוראות למכשיר כיצד יש להתנהג עם המידע הקיים: האם אפשר רק לצפות בו, להעביר אותו הלאה לחברים, וכדומה. המידע שבשובר נאכף מיידית על ידי המכשיר שבו נקלט.
Mobile DRM משתלב גם במכשירים החדשים וגם בשרתים של ספקיות הסלולר, המבטיחים את העברת התכנים, את הרשאת זכויות השימוש, את התשלומים עבורם ופיקוח על הנעשה איתם. אולם השימוש בה במכשירים ניידים הוא בעייתי, ולו רק בשל הזיכרון הקטן שלהם, תעבורת הנתונים האיטית יחסית ועוצמת העיבוד החלשה שלהם, שאינם מאפשרים שימוש בטכנולוגיות הצפנה כמקובל בעולם המיחשוב השולחני והאינטרנט בפס רחב.
שלוש דרכי פעולה
התקן החדש, שהשתלב גם במסמך ההבנות של 3GPP, הגוף שמתווה את אבני הבסיס של רשתות הדור השלישי, צפוי להגיע לבשלות מלאה עם אפשרויות ההצפנה החדישות. בינתיים הוא מאפשר שליטה סבירה למדי בדרך שבה המנוי יעשה שימוש בתוכן שאותו הוריד, ולמעשה נותנת בידיו מספר אפשרויות:
הראשונה - Forward lock - העברת מידע כמו חדשות, תמונות ועוד. בעל המכשיר יוכל לשחק או לצפות בתוכן, אך הוא לא יוכל להעביר אותו הלאה למשתמשים אחרים. Forward lock יושם כבר בעבר על ידי מספר יצרניות טלפונים, עוד לפני ש-Mobile DRM נכנס לשוק.
השנייה - Combined delivery (העברה משולבת). השיטה מצמידה לתוכן כמה כללים, שרק לפיהם ניתן יהיה לעשות בו שימוש - למשל ניתן יהיה לצפות בקליפ או לשחק במשחק במשך שבוע - או, לחילופין, להעביר אותו לידי משתמשים אחרים, שיוכלו לצפות בו רק פעם אחת לפני שירכשו אותו. Combined delivery מאפשר אף צפיה מוקדמת בתוכן לפני הורדתו.
השיטה השלישית, והמתקדמת ביותר, Separate delivery, נועדה להגנה על קבצי תוכן יקרים במיוחד, למשל שירים חדשים של כוכבי זמר. התוכן מועבר דרך ערוצי נתונים מאובטחים יותר, והוא מגיע למכשיר היעד כאשר הוא כבר מוצפן בפורמט מיוחד. גם ב- Separate delivery ניתן להעביר את התוכן הלאה, אך לא את הזכויות.
אבטחה ראויה ושמירה על הפרטיות
מובן מאליו שהשילוב של DRM במכשירים הוא הכרח בתעשייה, במיוחד ליצרניות התוכן. אולם גם בעבור רוב המשתמשים הוא מהווה יתרון, שכן יישומו מבטיח הנאה מוגברת מהתוכן. למשל, אפשר יהיה לצפות בקדימון קצר של סרטון הווידאו בטרם ההורדה, או לבחור מתוך מגוון אפשרויות בצורת התשלום עבור התוכן.
בנוסף, ברור ששום ספק תוכן איכותי לא יסכים להפיץ את תכניו ללא אבטחה ראויה - ועל כן מי שירצה את הסרטונים המדליקים במיוחד או את הקליפים הכי חדישים, ייאלץ ליישר קו עם הבטחת הזכויות.
ומה בדבר השמירה על הפרטיות - הרי משתמשים פרטיים יכולים לשלוח כל תוכן שאותו יצרו בעצמם, החל מסרטון מהטיול האחרון וכלה בתמונות מחדר ההלבשה של נבחרת הבנות. כאן כבר מדובר בבעיה חוקית, אתית ומוסרית של חדירה לרשות הפרט, והפתרונות, כך נראה, יצטרכו להיות חוקתיים.
