סימני חיים - פתח דבר

הדרך לקיימוּת – מחזון למציאות

סימני חיים 2003, כמו קודמיו, מתמקד בהצגה תמציתית של מגמות ההתפתחות החברתית, הכלכלית והסביבתית המעצבות את עתידנו. כמו בפעמים קודמות, בדברי המבוא לספר אנו מבקשים לבחון מגמה חשובה ומרכזית אחת. הפעם מדובר במגמה המעוררת תקווה של ממש: מגמת התגבשותה של החלופה החברתית-סביבתית בעולם ובישראל.

בהמשך לניתוח של אילון שוורץ במאמרו "פרדיגמות משתנות בחינוך הסביבתי הישראל" (מרכז השל, 2001), בחשיבה ובפעולה הסביבתית אפשר לזהות שלושה גלים: בשנות השמונים שלט ברמה הגל הסביבתי הראשון, שאופיין בתפישה הרומנטית של שימור הטבע והגנה עליו מפני הפיתוח. אחר-כך, בראשית שנות התשעים, עמדה הסביבתנות בסימנו של גל שני, שהעביר את הדגש מן הטבע אל האדם תוך התמקדות בפגיעות הסביבתיות באדם, בעיקר ברמה הבריאותית, והציע להתמודד איתן באמצעות פעולה מקצועית – מדעית ומשפטית. רק בשנים האחרונות התפשט, תחילה בעולם ולאחר מכן גם בישראל, הגל השלישי של חשיבה ופעולה – גל המסרב לוותר על הישגי שני הגלים שקדמו לו, אך מבקש להתקדם אל מעבר להם. גל זה מסתמך על התובנות שהציעו הגלים הקודמים, אך מציע התייחסות חברתית הן למשבר הסביבתי עצמו והן לדרכי ההתמודדות עמו. הסביבתנות החברתית החדשה כבר אינה מתנגדת לפיתוח כשלעצמו; היא יוצאת נגד דפוס פיתוח מסוים, שעיקרו האצה מתמדת של מירוץ הצריכה והייצור – האצה שהמנוע שלה הוא הרווח הפרטי. הסביבתנות החברתית מציעה חלופה לדפוס הפיתוח הזה: רעיונות של קיימוּת ושל פיתוח מקיים (פיתוח בר-קיימא).

פיתוח מקיים הוא ניצול יעיל ונכון של משאבי הסביבה, תוך חלוקה צודקת של מה שאנחנו מסוגלים לייצר. שאלת הצדק הסביבתי ניצבת במרכז הדיון, ומשמשת נקודת מפגש עבור שני ממדים של המציאות: ממד החברה וממד הסביבה – שני ממדים שכל ניתוק ביניהם הוא מלאכותי ושרירותי.

ועידת יוהנסבורג, שכינסה ב-2002 עשרות ראשי מדינות ואלפים רבים של משתתפים נוספים, סימנה בבירור את האתגרים ואת הבעיות הניצבים בפני רעיונות הפיתוח המקיים. הקושי הגדול מכולם נעוץ בכך שהמעבר לקיימוּת מאיים על אינטרסים כלכליים רבי-עוצמה. אחד הביטויים המוחשיים ביותר של אינטרסים אלה בזירה העולמית הוא פרישתה של ארצות הברית של ממשל בוש מתהליך ההתמודדות עם התחממות כדור הארץ, והתנערותה ממחויבויות בינלאומיות סביבתיות וחברתיות אחרות. ואולם, למרות כל המכשולים, רעיונות הקיימוּת מחלחלים למעגלים הולכים ומתרחבים של אנשים בארצות שונות.

גם בישראל הוקמה לקראת ועידת יוהנסבורג קואליציה רחבה של ארגונים סביבתיים וחברתיים, אשר גיבשה מסמך המציג אמירה משותפת ומשמעותית. מסמך זה, דרכים לקיימוּת, הוא דוח פלורליסטי המתייחס למִגוון רחב של סוגיות מנקודת הראות של הפיתוח המקיים. לראשונה הוצג בפני הציבור הישראלי ובפני ציבור מקבלי ההחלטות בישראל חזון סביבתי-חברתי חלופי כולל.

בעקבות ועידת יוהנסבורג אימצה ממשלת ישראל החלטה על מחויבות לפיתוח בר-קיימא. ההחלטה חיובית כשלעצמה, אבל כשבוחנים אותה בהקשר הכולל של ריסוק מדינת הרווחה הישראלית, קיים חשש כבד שהיא תישאר בגדר החלטה על הנייר גרידא. החלטה על פיתוח בר-קיימא תוכל להיות צעד ראשון בכיוון נכון רק אם יופעל לחץ ציבורי מתמיד להרחבתה וליישומה במציאות.

יציאה מעשית לדרך של קיימוּת, אם כן, מחייבת המשך פעולה משותפת של ארגוני הסביבה והחברה בישראל. במציאות קיים עדיין פער גדול בין יכולותיה של התנועה הסביבתית-חברתית ובין הצרכים המחריפים במהירות. הארגונים הסביבתיים והחברתיים רבים מבעבר, אבל העשייה של כל אחד מהם מערבת גרעין מוגבל בלבד של פעילים. עדיין לא נוצרה תנועה ציבורית בעלת משקל מספיק לשינוי משמעותי, תנועה המתאפיינת בגיוס לפעולה שאינו נובע מן ההקשר הארגוני, כי אם מן הזיקה לרעיון גדול שמדליק את האנשים ומאחד אותם. המסמך דרכים לקיימוּת העיד על יכולת להציג במשותף רעיון כזה. את היכולת הזאת אפשר וצריך לממש על ידי המשך גיבושו וחידודו של החזון החלופי המשותף. האתגר הגדול הוא להביא את רעיונות הקיימוּת בפני ציבורים נוספים בחברה הישראלית: תנועות הנוער, מוקדי המחאה החברתית בשכונות וביישובי הפיתוח, וכלל הציבורים המוחלשים והמקופחים במדינה. אין זה אתגר קל, אבל עמידה בו היא חיונית. אנחנו מקווים שפרסום זה, והדיונים שיתקיימו סביבו, יתרמו בכיוון זה.

סימני חיים 2003

סימני חיים 2003, כמו שלושת קודמיו, כולל שני מרכיבים. הראשון שבהם הוא סימני חיים 2003 ישראל – תמונת מצב ישראלית של התחומים הסביבתיים והחברתיים שבחרנו להתמקד בהם השנה. מרכיב שני הוא סימני חיים 2002 העולם – תרגום לעברית של Vital Signs 2003, הסקירה השנתית המקיפה על מצב הסביבה ועל מגמות חברתיות בעולם, שפורסמה על ידי מכון Worldwatch. המכון, שמושבו בארצות הברית, ידוע כמקור עיקרי למחקר ולמידע עדכניים ומעמיקים על המשבר הסביבתי בעולם.

חברה ובריאות

המשפט הציני "טוב להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה" מעולם לא היה נכון יותר במדינת ישראל. בעשור האחרון הולכים הפערים החברתיים ומתרחבים. העשירון העליון בישראל מרכז בידיו לפחות שליש מכלל ההכנסות, ובראשית המאה ה-21 היתה עלות שכרם של מנהלים בכירים בישראל פי ארבעים משכר המינימום – שגם הוא אינו נחלת הכלל.

בני העשירונים התחתונים באוכלוסייה סופגים באחרונה פגיעות אנושות בשל סדרה מתמשכת של קיצוצים בקצבאות הביטוח הלאומי. הנפגעים העיקריים הם מובטלים, נכים, זקנים, נשים וילדים. כשיושלם בשנת 2006 הקיצוץ בקצבת הילדים, למשל, הוא צפוי להוסיף למעגל העוני כ-131 אלף ילדים.

מגמה זו חמורה ומאיימת אף יותר לאור המשך תהליך ההפרטה והמסחור של שירותי הבריאות. חלקו של המימון הפרטי בהוצאות הלאומיות על בריאות עולה בהתמדה, ורפואה פרטית לבעלי המאה הפכה לנורמה מקובלת על כל קופות-החולים, וזאת בניגוד לכוונתו המקורית של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שהצהיר כי שוויון הוא יעד מרכזי של מערכת הבריאות.

צמצום המימון הממלכתי של שירותי הבריאות פגע קשות בסל התרופות שכל תושב זכאי לו מכוח חוק ביטוח הבריאות. סל זה מתעדכן לעתים רחוקות מדי, ואינו כולל תרופות רבות, חדישות רבות, החיוניות לרווחת החולים ולהצלת חיים. מעבר לכך, משרד האוצר אף דורש להוציא מן הסל תרופות מסוימות שעלותן גבוהה. גם במקרה זה נפגעים בראש ובראשונה חסרי האמצעים.

רמת הצריכה של אזרחי ישראל עולה בהתמדה במשך השנים. ביטוי בולט לעלייה זו הוא העלייה שידע מספר המכוניות הפרטיות לנפש בארבעת העשורים האחרונים של המאה העשרים – מ-11 מכוניות לאלף נפש ב-1960 לכ-220 מכוניות לאלף נפש ב-2000.

הגידול במספר המכוניות הפרטיות בא בעיקר על חשבון התחבורה הציבורית בכלל ועל חשבון האוטובוסים בפרט. העלייה ברמת המינוע גורמת נזקים רבים לסביבה, ובכללם זיהום אוויר, פליטת גזי חממה, רעש, צמצום השטחים הפתוחים בשל סלילת כבישים חדשים, וכן פגיעה במערכות אקולוגיות. עם זאת, בעוד הנסועה השנתית של האוטובוסים הציבוריים כמעט לא השתנתה בארבעים השנים האחרונות, אנו עדים לגידול עצום בהיקפי השימוש ברכבת – מגמה חיובית שסביר כי תלך ותתחזק בשנים הקרובות.

לעלייה ברמת המינוע יש גם היבטים חברתיים וכלכליים. כצפוי, מספר המכוניות לנפש ביישובים שונים קשור ברמה הסוציו-אקונומית בהם. מספר המכוניות לנפש בסביון, למשל, היה ב-2002 גבוה פי עשרה מאשר ברהט. רוב משתמשי האוטובוסים הציבוריים הם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יחסית, או שאינם חלק ממעגל התעסוקה – קשישים, תלמידים וסטודנטים, עולים חדשים ועקרות בית.

למרות העלייה המעודדת במספר הנסיעות ברכבת, נראה כי מדיניות הממשלה מבטיחה כי בעתיד הקרוב לא יחול שינוי משמעותי לטובה בהמשך מגמת העלייה ברמת המינוע, או בהשלכותיה הסביבתיות והחברתיות.

העלייה ברמת הצריכה באה לידי ביטוי גם בעלייה המתמדת בביקושים לחשמל – עלייה ששיעורה, גדול בהרבה משיעור הגידול באוכלוסייה. צריכת החשמל הממוצעת לנפש בישראל גבוהה מבמדינות דרום אירופה, ומאחר שהחשמל בישראל מופק בעיקר משרפה של דלקים מחצביים, ובכללם פחם, מזוט וסולר, גורם הדבר לפליטה של חלקיקים מזהמים וגזי חממה בכמויות ההולכות וגדלות. למרות הפוטנציאל הרב של ישראל מבחינת מקורות אנרגיה מתחדשת, דוגמת שמש ורוח, השימוש בהם לייצור חשמל נמצא עדיין בחיתוליו.

העלייה ברמת המינוע לצד הירידה באיכות החיים העירונית בשל רעש, זיהום וצפיפות תורמות להאצה של תהליכי פרבור ולהתרוקנות של מרכזי הערים מאוכלוסיות חזקות. מגמה זו מצטרפת למגמה אחרת: פרבור אזורי התעסוקה, בעיקר באזורים כפריים, במטרה להגדיל את הכנסותיהן של הרשויות המקומיות. בשנות התשעים של המאה העשרים חלה עלייה ניכרת במספר היוזמות להקמת אזורי תעסוקה, תעשייה ומסחר בכל הרשויות המקומיות, ובמיוחד במועצות האזוריות. לפרבור זה השלכות שליליות רבות על קיומם ואיכותם של השטחים הפתוחים, הוא מקשה על הקמתה של מערכת תחבורה ציבורית יעילה, ואף תורם להאצה נוספת של הפרבור, הנובעת ממעבר של תושבים ממגורים בערים למגורים בצפיפות נמוכה ביישובים כפריים בעקבות מקורות התעסוקה.

חוק וסביבה

שמירה על הסביבה מחייבת חקיקה מסודרת, אך למרות מאות דברי חקיקה להגנה על איכות הסביבה בישראל, מצב הסביבה רחוק מלהשביע רצון. נראה כי הסיבה העיקרית לכך היא היעדר אכיפה נמרצת של דיני הסביבה בישראל. גם כאשר נתפסים עבריינים, העונשים שמטילים עליהם בתי-המשפט – אם בכלל – קלים יחסית לרווח שמפיקים העבריינים מעצם ביצוע העבירה. בשנים האחרונות אפשר לראות שיפור מסוים בהיקף האכיפה ועלייה בגובה הקנסות המוטלים, אך לרבים עדיין משתלם לעבור על החוק.

ישראל מפגינה פעילות בינלאומית בתחום ההגנה על הסביבה, ובשני העשורים האחרונים של המאה העשרים חלה עלייה מתמדת במספר האמנות הסביבתיות הבינלאומיות שאושררו בה, בהשוואה לשלושת העשורים הקודמים להם. עם זאת, עד לאחרונה אשררה ישראל רק 57 אמנות, שהן כרבע מכלל האמנות הסביבתיות הקיימות. לחתימה על אמנות בינלאומיות יש לעתים השלכה גם על החקיקה המקומית, ולפיכך מן הראוי לעודד את מדינת ישראל לפעול לאשרור של אמנות סביבתיות נוספות ולהטמעתן בחוק הישראלי.

החוק הישראלי אינו מספק הגנה נאותה למאות מיני הצמחים הנדירים הנמצאים בסכנת הכחדה ומוגדרים "מינים אדומים". חלק ממינים אלה הם מינים אנדמיים, דהיינו, מינים הגדלים רק בתחומי ישראל ובסביבתה הקרוב. רק שניים ממיני הצמחים האנדמיים האדומים מוגנים בחוק הישראלי. כארבעים מיני צמחים נכחדו בישראל במאה העשרים, וקיומם של כ-370 מינים נוספים נמצא בסכנה. מיני הצמחים המאוימים ביותר הם צמחים של בתי גידול לחים, מלחות, שדות ואדמות כבדות; כשליש מצמחיית ארץ-ישראל האופיינית לבתי גידול אלה נמצא בסכנת הכחדה, ותפוצתם של יותר ממאה צמחים אדומים הולכת ומצטמצמת.

חינוך סביבתי

כדי להפוך את כיוונן של המגמות השליליות שפורטו קודם לכן ולצאת לדרך של פיתוח בר-קיימא, יש הכרח בחינוך סביבתי. עתידו של החינוך הסביבתי במערכת החינוך בישראל נמצא כיום בדיון מחודש. החלטתה של ממשלת ישראל על קידום אסטרטגיה לפיתוח בר-קיימא צריכה להתבטא במחויבות של כל משרדי הממשלה לנושא, ומשרד החינוך בכלל זה. עליה לשמש בסיס לפיתוח תכניות על-פי העקרונות החינוכיים הנגזרים מתפישת הקיימוּת, שכמה מהם מוצגים במאמר החותם את הפרקים הישראליים בספר זה.

מתוך "סימני חיים 2003 – המגמות המעצבות את עתידנו". עורכים: רון פרומקין, דב חנין ועמיר אידלמן. הוצאת מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית ומכון ירושלים לחקר ישראל. 184 עמ'.