שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ארבעה בתים וגעגוע

    "לפני כמה ימים שמתי דיסק של נטשה, ופתאום היה נדמה לי שהיא שרה עם הדיסק שלי, עוד נגיעה ועוד, עצב, הכול כאן מוכר בעצם..." קטע מתוך ספרו המדובר של אשכול נבו, "ארבעה בתים וגעגוע"

     

    מגנטים

     

    אני שומע את סימה שוטפת כלים. מבשלת משהו עם שמן. מדברת בקול רם אל לילך. אני שומע אותה הולכת בבית עם נעלי עקב (יפים, הקרסוליים שלה, שמתי לב עוד כשחתמנו אתם על החוזה). אני שומע אותה יוצאת. חוזרת. פותחת את המכסה של הדוד, מרימה את המתג. ומתקלחת. אני מדמיין את הגוף שלה ערום, שונה מאוד מהגוף של נועה. כשנועה מתקלחת המים זורמים מהשיער שלה ועד כפות הרגליים בלי הפרעה. כשסימה מתקלחת, ככה אני מדמיין, המים נקווים בשקערוריות של גופה. בחריץ שבין שדיה הגדולים. בפופיק העמוק, שהיא אוהבת לחשוף. בגבעות העכוז. אני שומע אותה יוצאת מהמקלחת, ויכול ממש לראות, דרך הקיר, איך היא מברישה את השיער הארוך שלה, פורמת את הקשרים עד שהוא נהיה חלק. אני שומע אותה מדברת, לא ברור עם מי. אני לא מבין אף מילה, אבל הטון מוצא חן בעיני. מלא מרץ, דעתני, נכון תמיד לפרוץ בצחוק. אני חושב לעצמי: גם היא לבד בבית. בדיוק כמוני.

     

    לפני כמה ימים שמתי דיסק של נטשה, ופתאום היה נדמה לי שהיא שרה עם הדיסק שלי, עוד נגיעה ועוד, עצב, הכול כאן מוכר בעצם. החלשתי את המוזיקה, ואז גם השירה שלה הפסיקה, בבת אחת. פתחתי את המכסה של הדוד וזימנתי: סימה! היא התקרבה לחור שבקיר ואמרה, קראת לי? כן, אמרתי. רק רציתי להגיד לך שתמשיכי לשיר, זאת אומרת, את שרה יפה. היא צחקה ואמרה: לא ידעתי ששומעים אותי. ואחר כך הוסיפה: אני אוהבת את המוזיקה הזאת ששמת היום. לא כמו המוזיקה שאתה שם בדרך כלל. הרועשת.

     

    נירוונה, את מתכוונת? שאלתי. לא יודעת, היא זזה מעבר לקיר באי נוחות. טוב, אמרתי, אני אשתדל להתאים את העריכה המוזיקלית שלי לטעם הקהל. אתה לא חייב, היא אמרה והתקרבה עוד קצת. יכולתי לשמוע את הנשימות שלה. ניחוח של בושם נשב אלי דרך החור, יחד עם ניחוח של שניצל. מעניין מה נושב אליה ממני, חשבתי, ואמרתי, טוב, אני חוזר ללמוד. ומיד התחרטתי. טוב, היא אמרה, אני גם אחזור לשניצלים, שיהיה לך יום טוב. סגרתי את המכסה על החור וחזרתי לסלון בכוונה לפתוח מחדש את הספרים, כשפתאום שמעתי את המכסה נפתח שוב ואחר כך את הקול שלה קורא: עמיר?

     

    *

     

    שאלתי אותו אם הוא רוצה שאני אביא לו כמה שניצלים, כשזה יהיה מוכן, וחשבתי, מזל שהוא מעבר לקיר עכשיו ולא רואה איך אני מסמיקה. בטח, הוא אמר, בכיף. ומיד התחרטתי: בשביל מה אני צריכה את זה? הם דיירים שלנו, ולא טוב לערבב רגשות עם כסף. וחוץ מזה, הוא חבר של נועה ונועה נשמה אמיתית. מצד שלישי, אמרתי לעצמי, היא לקחה את הרגליים והלכה מכאן בלי להגיד שלום אפילו. אחרי כל הדיבורים שהיו לנו, היא לא יכלה לבוא ולספר לי מה קורה? מה, לא נאה לה?

     

    אחרי שעה לבשתי את המכנסיים הכי יפות, אלה שעושות לי מותניים, והתאפרתי קצת, ועליתי בשביל הבלטות עם לילך ביד אחת וקופסת פלסטיק מלאה שניצלים ביד השנייה, ואמרתי לעצמי: אני רק אתן לו את הקופסה ואלך, בלי להיכנס ובלי לדבר, יש לי מלא דברים לעשות בבית, ההר של הכביסה כבר יותר גבוה מהר מירון, וחוץ מזה, מילא אם עמיר הזה היה מכוער, אבל כשהוא מסתפר הוא דומה לשחקן האמריקאי הגבוה הזה, לא זוכרת איך קוראים לו, שמירית ואני היינו הולכות לראות סרטים שלו באשקלון, וכשהוא מדבר עם אנשים בטלפון יש לו את כל הסבלנות שבעולם, והוא מדבר בקול עמוק כזה שעובר דרך הקירות ועושה לי נעים בגוף. כבר כשחתמנו איתם את החוזה אמרתי לעצמי, בחור יפה. שיער פרוע, עיניים בהירות, שרירים בכתפיים. כמו שאני אוהבת.

     

    הוא פתח את הדלת ואמר, תיכנסי. ואני שכחתי את כל מה שהבטחתי לעצמי וצעדתי פנימה והתבלבלתי מריח האפטר שייב שלו (מה, הוא התיז אותו לכבודי?).

     

    תודה, הוא אמר ולקח ממני את הפלסטיק.

     

    הנחתי את לילך על הרצפה, והיא התחילה לזחול. הסתכלתי על הקירות של הבית. הנה התמונה של האיש העצוב, ששמעתי אותם רבים עליה. באמת תמונה מבאסת. ואת הצילומים האלה בטח נועה עשתה. מאיפה זה? הודו? תאילנד? מוכשרת הבחורה הזאת. אין מה להגיד. אבל למה אין תמונה שלהם ביחד? כשאני ומשה גרנו כאן היו שלוש תמונות שלנו בסלון, שתיים מהחתונה ואחת מהירח דבש באנטליה, ולהם אין אפילו אחת.

     

    עמיר חזר מהמטבח, ירד על ארבע והתחיל לזחול מול לילך. היא עצרה בהפתעה, ואז המשיכה, לאט יותר, עד שהגיעה אליו ונגעה לו בפנים עם האצבעות שלה. הוא עצם את העיניים ונתן לה לחקור, להכניס לו אצבע לאוזן, לאף, לפה. לתת לו מכה קטנה על הלחי.

     

    די, אמרתי לה. מספיק ודי.

     

    זה בסדר, עמיר אמר וליטף את פלומת השיער שלה.

     

    הרגשתי מצחיק, לעמוד כשכולם זוחלים, אז התיישבתי גם אני על השטיח.

     

    תיכננתי להתיישב רחוק ממנו, אבל איך ששיכלתי רגליים לילך התחילה לזחול לכיוון שלי, ועמיר אחריה.

     

    היא התקרבה אלי, נגעה בברכיים שלי, והוא בעקבותיה. לרגע חשבתי שגם הוא מתכוון לטפס עלי, ונבהלתי. דמיינתי איך זה יהיה מתחת לגוף שלו, איך זה יהיה לתפוס בכתפיים האלה, איך זה יהיה להיאבק איתו קצת. להיכנע.

     

    הוא עצר רגע לפני שהראש שלו נגע בירך שלי והזדקף. ליטפתי את הירך שלי כאילו שהוא באמת נגע בה, והוא אמר: איזה מרץ יש לה, ככה היא תמיד?

     

    רק בבקרים, אמרתי. ואז הוספתי: וגם כשמשה חוזר מהעבודה.

     

    הוא נשען על הזרועות שלו, כאילו שהשם של משה דחף אותו אחורה.

     

    לילך שיחקה עם האצבעות בפטמות שלי, וראיתי איך לא נעים לו להסתכל ואיך בכל זאת המבט שלו הולך לשם.

     

    אז מה, אמרתי והזזתי את היד שלה, איך הולך בלימודים?

     

    לא הולך, הוא נאנח ולקח ליד ספר שמן. את רואה את זה? את כל זה אני צריך לדעת עד מחר למבחן.

     

    ולמה אתה לא לומד עם אנשים?

     

    כולם בתל אביב, ואני כאן בקסטל. רחוק להם לבוא ללמוד איתי.

     

    טוב, זה באמת רחוק.

     

    את מבינה? הוא חייך, ונועה עוד טענה שהקסטל זה אמצע הדרך בין תל אביב לירושלים.

     

    טוב, אין כזה דבר אמצע מדויק, הגנתי עליה פתאום. איך אמא שלי היתה אומרת: אי אפשר לחתוך אבטיח לשני חלקים שווים לגמרי.

    איזה קטע, הוא צחק, אמא שלי אומרת את אותו משפט, אבל על אשכוליות.

     

    גם לילך צחקה, וצרחה שתי צרחות קצרות של אושר. הוא הושיט יד ללטף לה את הלחי, ובדרך ריפרף על החלק החשוף של הזרוע שלי. בטעות. חייב להיות בטעות.

     

    יש לי רעיון, אמרתי, תבחר איזה נושא ותלמד אותי.

     

    הוא הסתכל עלי במבט עקום.

     

    כדאי לך, אמרתי. ככה גם תזכור את זה יותר טוב, הוספתי ושלחתי רגל אחת קדימה. נזהרתי שלא תהיה קרובה מדי אליו. וגם לא רחוקה מדי.

     

    את יודעת מה? בסדר, הוא אמר והתחיל לדפדף בספר. הכתפיים שלו התכווצו פנימה, והוא מישש את הסנטר שלו ביד הפנויה. הכי אני אוהבת להסתכל על גברים כשהם מרוכזים במשהו.

     

    או-קיי, הוא הימהם אחרי דקה. על מה את רוצה לשמוע? על פרנץ אנטון מֶסְמֶר, שטיפל באנשים באמצעות מגנטים ענקיים בתחילת המאה השמונה-עשרה? או על יוזף ברוייר, שטיפל באנשים באמצעות היפנוזה בסוף המאה התשע-עשרה?

    מה את אומרת, לילכי, התייעצתי עם הקטנה, מגנטים או היפנוזה?

     

    *

     

    כף הרגל של סימה נחה ממש לידי והוציאה אותי מהריכוז. רציתי להתכופף ולשים לה אזיקים על הקרסול. יכולתי לדמיין ממש את המגע של העור שלה, אבל במקום זה, כדי להציל את עצמי, התחלתי לדבר. ניסיתי לזכור בלי להסתכל בספר. ניסיתי לספר את זה כאילו שזה סיפור, לא אוסף של עובדות שצריך לשנן בשביל מבחן אמריקאי.

     

    מֶסְמֶר הזה, התחלתי, סיים ללמוד רפואה בגיל שלושים ושתיים. את עבודת הדוקטורט שלו הוא עשה בנושא "השפעת גרמי השמים על המצב הבריאותי של בני האדם".

     

    יעני, הורוסקופ, סימה אמרה.

     

    בערך.

     

    איזה מזל אתה?

     

    עקרב. מה זה קשור עכשיו?

     

    רק תגיד לי איזה מזל נועה.

     

    גם עקרב.

     

    עקרב עם עקרבית, ווי ווי וויי.

     

    לילך, תגידי לאמא שלך שלא תפריע. שקט בכיתה בבקשה, אני ממשיך. אחרי שמסמר סיים את הדוקטורט, הוא התחיל להתעניין בהשפעה אפשרית של מגנטים על הגוף, וטען שהוא גילה משהו שהוא קרא לו "מגנטיזם חייתי".

     

    כלומר?

     

    כלומר, בתוך הגוף שלנו יש חומר, או אנרגיה, שמגיבים לכוח מגנטי וניתנים לשינוי על ידי מגנטים.

     

    מה?

     

    גם לי זה נשמע מוזר, אבל הקטע הוא שהטיפולים שהוא המציא הצליחו. הוא היה מטפל בחולי נפש, בנשים שסבלו מהיסטריה, או מדיכאון, ומצליח.

     

    מה זאת אומרת מטפל?

     

    היתה לו מין אמבטיה כזאת, מלאה במים ממוגנטים. מהאמבטיה יצאו מוטות ברזל לכל הכיוונים, ומסמר הנחה את החולים להצמיד את הקצה של המוט לאזור הכואב שלהם.

     

    וזה עבד?

     

    כנראה שכן. או שאנשים שיכנעו את עצמם שזה עובד. כשאני הייתי קטן ואמא שלי היתה לוקחת אותי לקופת חולים, לד"ר שניידטשר, ישר הייתי מרגיש בריא.

     

    אמא שלי בכלל לא האמינה ברופאים. היתה לה תרופה משלה לכל מחלה. ואף פעם לא היינו חולות יותר מיום יומיים, לא אני ולא אחותי מירית.

     

    אמא שלך הזאת נשמעת מעניינת, אבל בכל אופן, אם נסיים רגע את הסיפור על מסמר, אז הוא הלך וצבר עוד ועוד פציינטים, אנשים היו מחכים חודשים בשביל תור אצלו, ובסוף הוא הקים ארגון ובית ספר, שבו הוא לימד אנשים איך לטפל בשיטה הזאת, והם משכו עוד ועוד

     

    פציינטים–

     

    עד ש...

     

    איך ידעת שיש עד ש...?

     

    תמיד יש עד ש… בסיפורים האלו.

     

    עד שלממסד הרפואי בפריז נמאס שהוא גונב להם קליינטים, והם הקימו ועדה מיוחדת לבדוק את השיטות שלו, והוועדה קבעה שאין שום ערך לטיפול במגנטים ואסרה עליו להמשיך בטיפולים.

     

    והוא הפסיק?

     

    כן. אבל התלמידים שלו המשיכו. במחתרת. ובספר כתוב שיש שמועות שעד היום, מאתיים שנה אחרי, חסידים של מסמר נפגשים בסתר ביערות באירופה ומטפלים אחד בשני עם המוטות המגנטיים האלו.

     

    ואוו, מעניין. סיפרת את זה ממש יפה. בחיי, עשית לי חשק לחזור ללמוד.

     

    אז תחזרי.

     

    עזוב, אל תזרה מלח. מה שכן, נראה לי שאתה מוכן יופי למבחן.

     

    לא ממש, אבל כיף ללמוד ככה. רוצה לשמוע גם על ברוייר?

     

    סימה הסתכלה בשעון שלה ופניה התכווצו בבהלה: איך הזמן טס. אני חייבת לאסוף את לירון מהגן עוד שתי דקות. הוא שונא שאני מאחרת. הוא מתחיל לשבור צעצועים אם אני לא באה בזמן.

     

    היא לקחה את לילך על הידיים וקמה מהשטיח. גם אני קמתי. עכשיו כשעמדנו שמתי לב כמה היא קטנה. יכולתי להציץ לה מלמעלה לתוך המחשוף ולראות שהיום יש לה חזייה שחורה.

     

    תודה על השניצלים, אמרתי.

     

    על לא דבר, היא אמרה. עמדנו ככה, אחד מול השני, נבוכים, ופתאום הרגשתי את התחושה הכי מוזרה בעולם, שעכשיו צריכה לבוא נשיקה. אין לי שום הסבר לזה, אבל זה היה כמו בדייט, כמו בסוף דייט, כששני האנשים מרגישים שיש ביניהם איזה קסם. אי אפשר לצלם את התחושה הזאת, או לפרק אותה לפרטים, היא פשוט שם, נוכחת באוויר הלילה, ופתאום, באמצע היום, בלי קשר לכלום, היא היתה נוכחת ביני לבין סימה. המבט שלי נמשך אל השפתיים שלה, המלאות, הדים-סאמיות, רכנתי קדימה...

    ונישקתי את לילך.  

     

    מתוך "ארבעה בתים וגעגוע" מאת אשכול נבו, הוצאת זמורה ביתן

     

    אשכול נבו, בן 33, מרצה בבצלאל ומנחה סדנאות כתיבה. ספריו הקודמים "צימר בגבעתיים" ו"נפרדנו טראח" ראו אור בהוצאת זמורה ביתן.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים