הדרך לעימות הבלתי נמנע

צה"ל התנגד, כידוע, לנסיגה חד-צדדית מלבנון. לא כל כך בגלל הדעות החלוקות ביחס למה שיקרה לאחריה (כולם זוכרים היום את נבואות הזעם של רח"ט מחקר דאז עמוס גלעד, אבל ראש אמ"ן עמוס מלכא ביטא לא פעם גם גישה אחרת), כמו מעצם הסיבה שזה טבעו של צבא. הוא רואה בוויתור חד-צדדי סימן של חולשה, ומאמין שחולשה שכזו מזמינה לחץ נוסף. הרי זה מה שהוא היה עושה, לו היה האוייב.

היתה עוד סיבה להתנגדות: לבנון היא אחד המקרים הבולטים שבו כפה דרג מדיני על צה"ל מעשה, בלי להתייעץ בו ובלי להתחשב בדעתם של ראשיו. הצבא, מה לעשות, לא ממש רגיל בכגון אלה. אהוד ברק פעל כאן על פי סגנונו המוכר, שלפיו כל התחשבות בדעתם של אחרים היא דקדוקי עניות מיותרים.

לא פחות מזה, הוא ציפה עד הרגע האחרון שתחזיתו על כך שיהיה הסכם תתממש; עשרים וארבע שעות לפני הנסיגה, בעוד רצועת הביטחון מתמוטטת והאזרחים צועדים על מחסומי צד"ל, שאל ברק את הרמטכ"ל מופז אם אפשר למשוך עד יולי, כדי לאפשר חסות בינלאומית.

ראשי צה"ל לא חושבים שטעו. הם משוכנעים עד היום שהנסיגה מלבנון - עצם היציאה החד-צדדית, ועוד יותר מזה הצורה שבה קרו הדברים - נפחה רוח גבית במפרשי הטרור. ערפאת, אומרים בצבא, קנה את תיאוריית קורי העכביש של חסן נסראללה, והשתכנע שקצת לחץ והישראלים יתפוררו. מצידו השני של הגבול הולך ונוצר מאז הנסיגה מאזן כוחות מול החיזבאללה, שאין לסבול אותו.

יותר מפעם אחת כבר היינו קרובים לנקודה, שבה יחליט הדרג הצבאי שהגיע הזמן לשנות את המאזן הזה. אלמלא המלחמה בעיראק, שעוררה את התקווה לסדר חדש במזרח התיכון, אולי כבר היינו מגיעים אליה, וגם המלחמה כנראה רק דחתה את הבלתי נמנע: ככל שהזמן חולף, מבושש לבוא אפקט הדומינו לו קיוו בצבא, שעיקרו חלחול ההבנה שהתנאים השתנו מעיקרם לתודעתם של בשאר אסד והאיתוללות מטהראן, שלתחושתה של ישראל הם שמושכים בחוטי החיזבאללה. ככל שיתחזק החשש שהאפקט הזה מתמוסס לגמרי, כך נתקרב לרגע העימות בלבנון.

עיסקת השבויים וסימנים אחרים אכן מעידים שמשהו השתנה בחיזבאללה, אבל ספק אם בישראל השתכנעו שיש דרך אחרת לטפל בנסראללה, פרט לדרך הכוח.

תורמת לכך המעורבות ההולכת וגוברת של חיזבאללה בפעילות הטרור בשטחים, באמצעות קייס עובייד ושליחיו. בעידן שבו המדינות הערביות הולכות ונחלשות, החזית המזרחית התפוגגה וגם על הרשות הפלסטינית הלא קיימת קשה להעמיס את האחריות להמשך הטרור, רק מתחזקת תדמיתו של הארגון כגרעין הקשה של הרשע באיזור.

השורה התחתונה היא ברורה: השקט היחסי בצפון הוא עניין של זמן, ושל ההתפתחויות בחזיתות האחרות. כל עוד נמשכת הלחימה בשטחים, גובר השיקול שלא לפתוח חזית נוספת בצפון.

ממילא, כיבוש מחדש של דרום לבנון איננו אקט פופולרי במיוחד בישראל. גם בימי לחימה מועטים עלול לנחות על צפון המדינה מטח רקטות שיעורר ביקורת, אם לא ייתפס המהלך כאקט הגנתי. אבל בסופו של דבר, יש לבעיית חיזבאללה שני פתרונות אפשריים: הסדר עם סוריה, שמחירו ידוע (וראש הממשלה הנוכחי אינו מוכן אפילו לדבר עליו), או פעולה בכוח. ההיסטוריה מלמדת שבמזרח התיכון מתממשת כמעט תמיד האפשרות השנייה.