הרחם שלה, הילדים שלנו: סיפור פונדקאות אישי
בתוך חדר הלידה הצטופפו שתיים: אמא לתאומים שזה עתה נולדו, קול בכיים הראשון עדיין מפלח את האוויר – והאישה שנשאה אותם ברחמה. שנים של ניסיונות וטיפולים, של כמיהה נואשת, זלגו במורד לחייה של האם, בדמעות של אושר. ידיה ליטפו את פניה של היולדת, זו שהשכירה את רחמה לתשעה חודשים ונתנה במתנה חיים שלמים. כמה ימים אחר, כבר ישבו שתי הנשים יחד. לשחזר את המסע הארוך שעברו, ולחשוב איך ממשיכים מפה הלאה
בשעה 12 בצהרים הגיחו "דולפין" ו"פטיש אוויר" אל אוויר העולם. תחילה יצאה רגל ארוכה ועקב דקיק התנוסס אל-על, כאילו בודק את המצב בחוץ. עוד משיכה קטנה, זהירה, וגוף ורדרד וזעיר השתחל החוצה. קול בכיה הראשון של התינוקת, אחת מתאומים, קרע את השקט המתוח שעמד בחדר.
מיד אחריה נשלף גם האח, תינוק חסון למראה בעל רעמה שחורה, ואף הוא מיהר לקחת שאיפה בריאה של אוויר, ולהוציא אותה מריאותיו בקול צעקה רמה. לקול בכיים של התינוקות פרצה גם האם הנרגשת בבכי. שנים של טיפולי הפריה קשים, בדיקות ומכאיבות ותוצאות מאכזבות ושל כמיהה נואשת לילד, זלגו במורד לחייה בדמעות של אושר והקלה.
ידי האם ליטפו את פני היולדת הדומעת, ששכבה על מיטת הניתוחים בעוד הרופאים עמלים לתפור את החתך בבטנה, ושפתיה נישקו את מצחה. בצד שתי הנשים – האם והיולדת – שהטבע ייעד אותן להיות אחת אבל המציאות הפרידה ביניהן, עמד גם האב הצעיר וצפה נרגש במחזה.
"מהרגע שבו נודע לי שאני לא יכולה ללדת, כל הזמן דמיינתי את הרגע של הלידה עצמה", תספר האם מאוחר יותר. "לפני הניתוח, הפונדקאית שאלה מאיזה צד נשב, בעלי ואני. הרופא אמר שנשב ליד הראש שלה, מאחורי הווילון. אבל אני מתתי לראות איך הם יוצאים. כשהניתוח כבר היה באמצע שאלתי אותה: 'אני יכולה להציץ?' והיא הסכימה. הצצתי, ואז ראיתי את הרגל של התינוקת מונפת באוויר.
______________________________
- שתי אימהות, שלוש ילדות:
חברות מהבטן - סיפור נוסף על הריון פונדקאי וקשר משפחתי שהפך לחברות עמוקה
______________________________
"בסופו של דבר הייתי יותר מאופקת ממה שחשבתי. כשדמיינתי את הלידה, חשבתי שאני אצעק: 'אני אמא', אבל בסוף לא עשיתי את זה. בדקות שאחר-כך גם לא הספקתי ממש לראות את התינוקות, כי העדפתי לשבת אתה. ידעתי שאני הולכת להיות אתם כל החיים והיא באמצע ניתוח, לבדה".
מהלכים על קרח דק
עד היום התפרסמו בתקשורת בעיקר סיפורים על פונדקאות לא מוצלחת. הורים שהתלוננו על פונדקאית מזלזלת, פונדקאיות שגילו כי נוצלו נפשית וכלכלית.
הסיפור הזה שונה. האנשים ששותפים בו שונים מהסטריאוטיפ המקובל: זוג אמיד הנזקק לשירותיה של אישה קשת-יום. הפונדקאית היא מורה ממרכז הארץ, גרושה ואם לילד, בעלת כמה תארים אקדמיים, שהגיעה לנושא לא מתוך מצוקה של ממש, אלא מרצון מחושב לחסוך כסף בעבור בנה.
ההורים הביולוגיים, גם הם אקדמאים, זוג צעיר בתחילת שנות השלושים לחייו, הגיעו לפתרון הקשה בהמלצת הרופא שטיפל בהם, במקום להמשיך את דרך החתחתים של אינספור טיפולי הפריה מתישים ושוחקים שאין להם שום סיכוי להצליח. ודווקא השילוב הזה, בין שני צדדים זרים, שיש בו אלמנטים רבים כל-כך של חוסר ודאות ושל הימור, הצליח מעל ומעבר למצופה.
כל צד מהשותפים הסכים לחשיפה בעיתון ממניעיו שלו. הפונדקאית, שתכונה כאן ליאת בגלל החוק האוסר לחשוף את זהותם של הצדדים השותפים להסכם פונדקאות, רצתה להראות שאפשר גם אחרת.
"רציתי לשבור את הסטריאוטיפ של הפונדקאית המסכנה וההורים העשירים", היא אומרת. "המטרה השנייה שלי הייתה לעודד נשים עם סיפור דומה לשלי לקבל אומץ ולעשות את זה".
ההורים הביולוגיים, שהחשיפה ברגעים האינטימיים ביותר בחייהם עלתה להם במאמץ רב, הסכימו לכך בעיקר כדי לפרגן לליאת. "היא הייתה כל-כך נהדרת אלינו, שמגיע לה שנכבד את רצונה ונספר את הסיפור", אומרת האם.
אבל למרות היחסים החמים בין השלושה והחיבה האמיתית ששוררת ביניהם, מתבונן מהצד עשוי לחוש שבגלל מורכבות הסיטואציה והרגישות האדירה שכרוכה בה, כולם מהלכים על קרח דק. השקט נשמר מתוך הרבה מחשבה.
ההפריות, האכזבות, ההחלטה
בני הזוג שהפכו לפני כשבועיים להורים (ויכונו כאן בשמות גידי ודליה) התחתנו לפני שש שנים בקפריסין. דליה הרתה כמעט מיד, אבל העובר לא התפתח והיא נאלצה לעבור גרידה. ההליך הסתבך, והיא נאלצה לעבור ניתוח נוסף להסרת שאריות ההריון שנותרו ברחמה. במשך שנה נוספת הם ניסו להרות באופן טבעי ונכשלו.
התחנה הבאה הייתה הזרעות, שבמהלכן הוחדר זרעו של גידי לרחמה של דליה – אבל גם אלה נכשלו. הרופאים המליצו על הפריית מבחנה. בטיפול השלישי הושג הריון עם תאומים, אך גם הוא לא שרד. "נכנסתי מייד לשמירת הריון", מספרת דליה, "שכבתי חמישה שבועות מרותקת למיטה, אבל ההריון נפל".
דליה, צעירה מבריקה ונחושה, בעלת תואר גבוה במדעי החיים, ניצחה בקור רוח מרשים על מלחמתה להפוך לאם. פרט לידע הרפואי שצברה במהלך עבודתה, למדה וחקרה יחד עם בעלה כל פרט שעשוי להשפיע על הצלחת הטיפולים או כישלונם.
"מיררתי לרופאים את החיים", היא צוחקת. ופרופ' בני פיש, מנהל היחידה לפוריות והפריה חוץ-גופית בבית החולים "בילינסון", שהופקד על ההריון, מאשר בנימוס: "אני רואה במעורבות ההורים חלק חשוב מהעניין".
אבל מתוך הידע הרב והגישה המציאותית חסרת הפשרות שאימצו בדרכם אל המטרה, למדו בני הזוג במהירות כי אפסה התקווה שדליה תוכל להרות בעצמה. אחרי ההפלה השנייה וכמה ניתוחים נוספים שעברה, התברר כי רירית הרחם שלה, שאמורה לשמש כמצע הגידול של ההריון, אינה מתעבה עוד. הרופאים בישרו לדליה וגידי שסיכוייהם להפוך להורים באופן טבעי – שואפים לאפס.
כשהציעו להם הרופאים לנסות פונדקאות, הסכימו מיד. "באופן טבעי, היו לנו חששות", אומר גידי, "אבל הגענו למסקנה שאין ברירה.
- לא פחדתם?
"כמעט שלא. היו הרבה רגעים קשים במהלך הטיפולים הרפואיים שעברנו. בשלב מסוים חשבנו שלעולם לא יהיו לנו ילדים. דווקא כשעלה רעיון הפונדקאות והכל התחיל להתגלגל – היינו ב'היי'".
ליאת, כיום בת 39, מורה שנטשה את התחום מסיבות כלכליות והקימה עסק קטן, החליטה בדיוק באותם ימים לפרסם מודעה ולהציע את שירותיה כפונדקאית. כשעיינה בלוח כדי לוודא שהמודעה התפרסמה, גילתה מודעה של מרכז העוסק בתיווך בין הורים המיועדים לפונדקאיות פוטנציאליות.
היא התקשרה למרכז התיווך, ואחרי שיחה קצרה שלחה אליה מנהלת המרכז את עקרונות הפונדקאות בפקס. "עוד בטלפון היא אמרה: 'יש לי זוג שממש מתאים לך'. תוך שבוע נפגשנו בבית שלי והעסק התחיל לרוץ".
- זה נשמע כמו עיסקה מטורפת, משהו כמו בליינד דייט שכולל חתונה.
"אז לא ראיתי את זה ככה. אני חושבת שעוד לא ירד לי האסימון. נפגשתי עם דליה וגידי כדי לראות אם יש התאמה בסיסית, עוד לא חשבתי בכלל לקראת מה אני הולכת. התחברנו מהר מאוד. היה קליק בינינו מההתחלה. מכאן ואילך, זה היה כמו כדור שלג שהתחיל להתגלגל. הייתי צריכה להביא כל מיני אישורים רפואיים ותוך חודש הכל היה סגור. נפגשנו מתישהו במרס וחתמנו על ההסכם באמצע מאי. באוגוסט כבר הייתי בהריון".
- לא היה רגע שבו קיבלת פתאום רגליים קרות?
"האמת שלא. אפילו לא היו לי הרבה התחבטויות. כשאני מחליטה משהו, אני הולכת אתו עד הסוף".
ההסכם שנחתם בין הצדדים ומתווה את העקרונות שלפיהם יתנהל הליך הפונדקאות, הוגש לאישור ועדת ההסכמים של משרד הבריאות. הוועדה התחבטה תחילה אם לאשר את ההסכם, משום שליאת הייתה מבוגרת ועישנה. בסופו של דבר, ההסכם אושר והפרוייקט יצא לדרך.
סוף-סוף הצלחה
לקראת אוגוסט התמוטט העסק הקטן שניהלה ליאת. אמה, שיצאה אז לפנסיה, כיסתה את החובות וליאת הבטיחה לה שהסכום שתקבל בעבור הפונדקאות, זה שיועד במקור לחיסכון, ישמש להחזרת ההלוואה.
חודשיים לאחר מכן הופרו הביציות של דליה בזרעו של גידי, ושני עוברים הוחדרו לרחמה של ליאת. בשלב הזה היה עליהם להמתין 12 יום עד לבדיקת הדם שתקבע האם הושג ההריון המיוחל.
"יום אחרי ההחדרה ליאת התקשרה אליי והודיעה לי שהיא בהריון", מספרת דליה. "אמרתי לה שהיא לא יכולה לדעת בשלב כל-כך מוקדם, אבל היא הייתה בטוחה".
"עוד לפני שהתחלנו בטיפולים אמרתי להם: 'מכה ראשונה אני בהריון'", אומרת ליאת. "הם היו מאוד מתוחים, ואני ניסיתי להרגיע אותם. אמרתי להם: בשביל זה לקחתם אותי, אני בן אדם בריא, הכל מתפקד אצלי כמו שצריך, אז למה לדאוג?
"כל הזמן הייתי אופטימית, אם זה הולך לי באופן טבעי למה שלא ילך ככה? ביום למחרת כבר היו לי בחילות, אז הבנתי שזהו זה"?
בדיקת הדם שנערכה לליאת גילתה שהיא אכן בהריון, אבל כעבור זמן קצר התברר שמדובר בהריון מחוץ לרחם, מצב מסוכן המחייב הפסקת הריון מיידית.
"זו הייתה תקופה קצת מורטת עצבים", נזכרת ליאת. "פתאום הבנתי בפעם הראשונה שזה עלול לא להצליח. בסופו של דבר, ההריון נספג ונעלם לבד. האמת שבשלב הזה די התבאסתי. הרי הבטחתי להם הצלחה במכה הראשונה".
חודש לאחר מכן חזרה השלישייה על התהליך, ושתי ביציות מופרות הושתלו ברחמה של ליאת. הפעם התשובה הייתה חד-משמעית: שתי הביציות המופרות נקלטו ברחם.
מרגע וזה ואילך הפך ההריון היקר – על-פי רוב נחלתם האינטימית של שניים – לפרוייקט משולש. שתי צלעותיו היו דליה וגידי, ההורים הביולוגיים שהעוברים המתפתחים היו שלהם. הצלע השלישית הייתה ליאת הפונדקאית, שגופה שימש להם אינקובטור.
מיד עם קבלת התשובה החיובית שאישרה כי היא בהריון, הפסיקה ליאת לעשן. גם על חיבתה לקפה נאלצה לוותר, בגלל הבחילות שמהן סבלה. "לי היה ברור שמרגע שיש הריון הוא מתקיים עד סופו", היא אומרת. "הם, מתוך הניסיון הרע שלהם, היו קצת סקפטיים".
"בחודשים האחרונים הייתי על סך התמוטטות עצבים מחשש לגורל ההריון", מספרת דליה. "אחר כך זה קצת נרגע. אחד הפחדים הכי גדולים שלי היה שאני אקנא בליאת על זה שהיא בהריון ואני לא, אבל זה לא קרה. החלום שלי היה ללכת לקנות לה בגדי הריון, אבל היא ריסנה אותי. בקושי היא הסכימה לקנות כמה חזיות".
ככל שהזמן חלף וההריון גדל, הפכו העוברים שבבטן מפרויקט מופשט לשני תינוקות חיים ובועטים. "אני חושבת שהייתי מאוד קולית בעניין הזה", אומרת ליאת. "הייתי בקשר עם ההורים כל הזמן. נתתי להם עדכונים שוטפים. כל שבועיים היינו אצל הרופא והם ראו אותם באולטרסאונד. קראנו לבן 'דולפין' ולבת 'פטיש אוויר', כי הוא היה נע ברכות, כמו דולפין, והיא כל היום הייתה דופקת".
- לא הרגשת שאת נקשרת אליהם?
"אני חושבת שבמידה מסוימת הניתוק בא באופן טבעי, אבל רק במידה מסוימת. שיתפתי את הקרובים אליי בעניין, וזה עזר לי להשלים את הניתוק, בכל פעם ששאלו אותי 'את לא מרגישה כלום?' עניתי 'לא, זה לא הזרע שלי ולא הביצית שלי – אין לי למה להתחבר'. ובכל פעם שדיברתי על זה הפנמתי את זה שהם לא התינוקות שלי. השתדלתי לא לעשות מזה עניין ליד הבן שלי, אבל כן החזקתי את הבטן, כן נהניתי מהתנועות. בהחלט התלהבתי. עובדה שהמצאנו להם שמות".
בחמשת חודשי ההריון הראשונים עבדה ליאת בשתי עבודות: בבוקר כאשת מכירות ובערב כברמנית במועדון לילה. אמצעי התחבורה שלה היה טוסטוס ישן שעליו רכבה גם מחוץ לעיר. בחודש החמישי גילה פרופ' פיש אצל ליאת סימן מדאיג שבישר כי היא בסיכון ללידה מוקדמת. הוא קבע כי היא חייבת להישאר בשמירת הריון. ליאת נאלצה להתפטר משתי העבודות שבהן עבדה. אז התחילו הבעיות.
שמירת הריון וחרדות
"מבחינתי, אז התחילה התקופה הקשה", אומרת ליאת. "גם הייתי במצוקה כלכלית קשה, כי ההכנסה שלי ירדה באלפי שקלים לחודש, וגם לא היה לי מה לעשות כל היום. הייתי במתח, כי לא היה לי ממה לחיות, וגם הם היו במתח, כי הם פחדו מכל תזוזה שלי. בינתיים טיפסתי על הקירות.
"הייתי קונה במכולת את המינימום האפשרי – חלב ולחם וזהו. אמא שלי התגייסה ונתנה לי את הכתף הקטנה-גדולה שלה. היא שילמה למעני את כל התשלומים, מהמשכנתא ועד אוכל לילד. לזכותם של דליה וגידי, אני חייבת לציין שגם הם מיד נרתמו לעזרתי".
- התחרטת?
"אפילו לרגע לא. פונדקאות זו התחייבות שמרגע שאת נכנסת אליה אין דרך חזרה. לא רק בהיבט החוזי, אלא בהיבט המעשי והאנושי".
רגע נוסף של מתח היה סביב ענייני תחבורה. "דליה וגידי אמרו לי שהם לא מוכנים שאסע באוטובוס. בגשם הראשון הם התייצבו אצלי בבית ואמרו: את לא נוסעת יותר בטוסטוס בגשם. קחי את המפתחות של האוטו שלנו. חודשיים נסעתי באוטו שלהם. בשלב מסוים, כשהחזרתי להם את האוטו, הם באו כל בוקר לקחת את הילד שלי לבית הספר.
"לא היו לנו עימותים של ממש, אבל הייתה תקופה קצרה של מתח שהיה מורגש. בגלל שהייתי בשמירת הריון, הפריע להם שאני מסתובבת במקום לשכב במיטה. אמרתי להם: 'אולי אתם לחוצים מדי ואולי אני רגועה מדי – בואו נשאל את הרופא'. עם הזמן המתח נרגע כי ההריון התקדם כמו שצריך והסכנה פחתה".
להתקשר או לא
"העובדה שאין לך ממש שליטה על מה שקורה להריון שלך, היא לא קלה", אומר גידי. "כל דבר שהפונדקאית עושה או אומרת, אתה חושב – זה טוב לי או שזה עלול להזיק לי? בגלל החוסר בשליטה, תמיד יוצא שאתה חושב על הדברים הכי גרועים. ועם זאת, אתה לא יכול להגיד כל מה שעל לבך כי אז היא תתרחק, ובצדק. צריך למצוא את דרך הביניים, להעיר רק על הדברים הכי חשובים".
"החלק השני נבע מהשוני הבסיסי בין האופי שלי לאופי של ליאת", אומרת דליה. "בגלל כל מה שעברנו עד שהגענו אליה, אני באתי עם מטענים ופחדים, שלה, מטבע הדברים, לא היו. היה קשה להסביר לה מה עובר עלינו.
"אחת הבעיות שכל הזמן התמודדנו איתה היא שאלת המינונים. להתקשר? לא להתקשר? אם אתה מתקשר יותר מדי אתה דוחף את האף. אם לא – אולי אתה משדר שלא אכפת לך. היו לנו מיליון פחדים בנאליים. האם היא שותה מספיק? האם היא אוכלת? ליאת אוהבת מאוד ללכת עם כפכפים על עקב גבוה. אולי היא תיפול?
"אתה כל הזמן חושב: להתעניין או להניח לה לנפשה? עד כמה אפשר להיות מעורב בשגרת החיים שלה? השאלות לא נותנות מנוח. איך היא מטפסת לקומה שלישית בלי מעלית? איך היא סוחבת דברים מהסופר? היא נחה מספיק? בגלל שבהריון היו מעורבים כל-כך הרבה אנשים, כל הזמן קיבלנו עצות מחברים. דווקא אנשים מבחוץ אמרו לנו: 'תהיו יותר קפדניים, תגידו לה ככה, תגידו לה ככה'.
"בסופו של דבר, החלטנו לסמוך עליה. אחרת אין לזה סוף. היא גם לא ניצלה דברים שיכלה לנצל בזכות מצבה. לא ביקשה שנביא לה מנקה, סירבה שנעשה סידורים למענה. היא הייתה פשוט מדהימה. אבל למרות שסמכנו עליה ב-100%, עדיין ספרתי את הימים. היו כל-כך הרבה תחנות לעבור בדרך – שתהיה הפריה, שיהיה דופק, שלא תהיה הפלה, אחר כך שלא תהיה לידה מוקדמת, כל בוקר כשהיינו קמים הייתי מסמנת וי ליד הקודם ואומרת: הללויה".
שתי אמהות בחדר הלידה
לידת התאומים התרחשה ב-28 באפריל בבית החולים "בילינסון", שם הושג ההריון המיוחל.
ברגע האמת נותרו בחדר ההכנה לניתוח רק ליאת, שהושכבה על אלונקה, ההורים הנרגשים עד מחנק והעובדת הסוציאלית של מחלקת יילודים ויולדות, שליוותה אותם לאורך כל הדרך, ד"ר חביבה שרן.
ליאת דיווחה שהיא חוששת מהניתוח ודליה חיבקה ונישקה אותה. את הדרך לחדר הניתוח היא עשתה מאחורי האלונקה, כך ידה אוחזת בחוזקה בזו של בעלה.
פרופ' משה הוד, ראש היחידה להריון בסיכון גבוה של בית החולים, הכין את ליאת לניתוח. ההורים צעדו פנימה רגע לפני שהלידה התחילה. דליה התיישבה ליד ליאת, ליטפה אותה והחזיקה בכף ידה.
עשר דקות אחר-כך הובהלו שני התינוקות הצורחים אל חדר הטיפולים הסמוך לניקוי ושקילה. אחר-כך הניחו אותם ברכות יחד בתוך עגלה קטנה, פניהם זה מול זה, בדיוק כמו ברחם. אחד-אחד הוכנסו ההורים הטריים פנימה, להכיר בפעם הראשונה את בנם ואת בתם. חיבוק, נשיקה, צילום משותף ודליה נפרדה מהם וחזרה אל חדר הניתוח, לשבת ליד ליאת.
"הדבר שאני הכי זוכרת מהלידה זו ההתרגשות של דליה, שבכתה ונישקה אותי", אומרת ליאת. "אני זוכרת אותה יושבת לידי ואת התזוזות של הבטן בזמן הניתוח. כששמעתי את הבכי של התינוקות מיד פרצתי גם אני בבכי. מאוד-מאוד התרגשתי. זו הייתה מין נפילת מתח טובה הנה מגיעות התוצאות של כל מה שעבדנו בשבילו כל-כך קשה, גם הם וגם אני".
אנשי המקצוע המליצו שליאת תראה את התינוקות כדי לאפשר לה להיפרד מהם זמן קצר אחרי הלידה. "שכבתי בחדר ההתאוששות והכניסו אותם, מכוסים לגמרי בשמיכה", מספרת ליאת. "כשהבטתי בהם ראיתי כמה שהם דומים להורים שלהם, וזה חיזק את התחושה שהם לא שלי ושאין להם שום קשר אלי. לקחתי אותם קטנים, נתתי להם לאכול והחזרתי אותם הביתה".
אחרי הלידה אושפזה ליאת במחלקת הנשים של בית החולים. במסגרת פרוייקט מיוחד של בית החולים, אושפזה דליה כיולדת מן המניין בחדר פרטי במחלקת יולדות, על-מנת לאפשר לה ולגידי ולהתייחד עם התינוקות.
"ההורים הגנטיים חווים הריון לא קל, שכרוך בסבל רגשי רב ובקושי שכרוך בחוסר שליטה על מה שקורה ברחם", אומרת ד"ר שרן. "כדי למזער את הנזקים שנובעים מצורת ההריון המיוחדת, החלטנו לאפשר לכל אם להתאשפז אצלנו בזמן שהתינוקות מאושפזים בתינוקייה. כך אנחנו נותנים להורים את התנאים האופטימליים להכיר את התינוקות ולהתחיל להיקשר אליהם מיד לאחר הלידה".
לחצים לניתוק הקשר
הפרחים שהגיעו לבית החולים למחרת הלידה התחלקו בין חדרה של דליה לחדרה של ליאת, ששכבה לא רחוק ממנה. בכניסה למחלקות הנשים עישנה ליאת בהנאה, חופשייה ממגבלות ההריון, את הסיגריה הראשונה שלה זה תשעה חודשים והצהירה: "נורא כיף לי לראות אותם מאושרים ונרגשים. זה ממש מחמם את הלב".
הקשר בין ליאת להורים עדיין נמשך, אף על פי שאנשי המקצוע לוחצים על שני הצדדים לנתק אותו כדי לאפשר לכל אחד מהם להחלים ולחזור לשגרה. שבוע אחרי הלידה סיפרה לליאת המורה של בנה בבית הספר, שהוא סיפר לה שביום שבו חזרה הביתה הוא היה קצת עצוב, כי רצה שתביא את התינוקות יחד אתה. "בהסכם שחתמנו כתוב שצריך לנתק את הקשר בגלל טובת הילדים", היא אומרת. "מכאן ואילך זה תלוי רק בנו".
בבית ההורים הטריים, בין הרתחות מוצצים לשעת ההאכלה, צצים ועולים דיבורים על הילד הבא. החוק בישראל אמנם אינו מתיר לידת ילד שלישי באמצעות פונדקאית, אבל בפנטזיה, ההריון הבא הם עדיין שלישיה – דליה, גידי וליאת.
"זו היתה באמת התאמה מושלמת", אומר פרופ' בני פיש. "כל צד הבין את המשמעות והמורכבות של הסיטואציה וכל אחד התחשב בבעיות של הצד השני. הקשר שלהם היה חם ויציב לאורך כל הדרך, גם ברגעים הקשים. בשנים האחרונות טיפלנו בכמה וכמה זוגות שהרו באמצעות פונדקאית. אני חושב שהמקרה הזה הוא מודל לפונדקאות טובה".
"היום, כשאני מסתכלת על התינוקות המדהימים שלי, אני יודעת שהכל היה שווה את זה ושההליך שעברנו עשה טוב לשני הצדדים", אומרת דליה. "אני לא יודעת איך שתלטנית כמוני שרדה את הפרוייקט הזה. לכולנו מגיע צל"ש: לליאת, על זה שנתנה לנו לחוות את ההריון הזה בצורה מקסימלית, לגידי, על זה שבזכותו יש לנו גם בן וגם בת, ולפרופ' פיש – על זה שסבל את כולנו".
וליאת, מינוס 20 קילו בשבועיים, מסכמת: "זו הייתה חוויית החיים שלי. אני מאוד שמחה שעשיתי את זה. הקטע הכספי אמנם היה הכרחי מבחינתי, אבל בהמשך הוא לא היה התמריץ הראשון. בדיעבד, אני יכולה להגיד שאם הייתי זוכה בלוטו, הייתי עושה את זה על חשבון הבית".
לפנייה לכתב/ת 
