כל מה שרצית לדעת על: סייף

ראשית תולדות הסייף בתורת לחימה שרווחה בעולם העתיק. הסייף הוא אחד מארבעת ענפי הספורט שקיימים מאז תחילת המשחקים האולימפיים.

הגבולות בין סייף כספורט לבין דו קרב טושטשו במיוחד בתקופה המודרנית, במשחקים האולימפיים שהתקיימו בפאריס בשנת 1924. שתי מחלוקות שבהן היו מעורבים נבחרת הסייף האיטלקית והשופט ההונגרי הביאו להתלהטות יצרים והובילו לשני קרבות של דו קרב אמיתי בין השופט ההונגרי לאחד הסייפים האיטלקים.

הסייף הוא תחרות בין שני מתמודדים, כשכל אחד מנסה לגעת באזורי המטרה של השני. הסייף הראשון שמשיג 15 פגיעות במטרה מנצח בתחרות האישית, ואילו הנבחרת הראשונה שמשיגה 45 פגיעות מנצחת בתחרות הקבוצתית.

קצת קשה לזהות, אבל איילת משמאל (צילום: AP)

הסייפים מתחרים באירועים אישיים וקבוצתיים בשלושה סוגים של חרב - רומח, דקר וחרב. קרב אחד נמשך שלושה סיבובים של שלוש דקות כל אחד, עם הפסקה של דקה ביניהם. המנצח הוא זה שצבר ראשון 15 נקודות או שהשיג את מירב הנקודות בתום הקרב. במצב של שוויון תהיה הארכה של דקה. הסייף שיזכה ראשון בנקודה על ידי מגע באזור המטרה של היריב יוכרז כמנצח. 

הרומח הוא הכלי הבסיסי ביותר, ולכן גם הנפוץ מבין השלושה. ידית האחיזה דמוית אקדח לרוב. שטח הפגיעה החוקי, אשר דקירה ("טושה", בעגה המקצועית) בו מזכה את הסייף בנקודה, הוא פלג הגוף העליון, לא כולל הראש והידיים. בקצה הלהב יש לחצן זעיר, שבמגע עם החולצה, המצופה ברשת נחושת דקיקה, סוגר מעגל חשמלי, ומסמן את הפגיעה.

הדקר - השני בפופולריות - דומה לרומח, אך כבד ממנו. שטח הדקירה הוא הגוף כולו, מכף רגל ועד ראש. החרב שונה בכיפה ובצורת הלהב, וגם שיטת הלחימה שונה (שיסוף ולא רק דקירה בקצה הלהב). שטח הדקירה הוא פלג הגוף העליון כולו.