כל מה שרצית לדעת על: אופניים

בתחילה משכו תחרויות הרכיבה על אופניים תשומת לב מעטה מאחר שנעדרו מהן טובי הרוכבים בעולם. במשחקים האולימפיים באטלנטה 1996 החלו לראשונה משתתפים בתחרויות מיטב הרוכבים המקצוענים.

חידוש נוסף במשחקי אטלנטה היה צירופו של מירוץ מסוג חדש - אופני הרים - הכולל רכיבה בכבישים, בשדות, באדמה ובשבילי חצץ. שני המירוצים האולימפיים המסורתיים נערכים במסלול וולודרום (ממונטריאול 1976 באולמות סגורים) ובכביש.  

ארמסטרונג. רק ארד בסידני (צילום: AP)

בתחרויות כביש נערך מירוץ נגד השעון וכן מירוץ למרחק של 230-250 ק"מ בקירוב לגברים ולמרחק של 100-140 ק"מ לנשים (המרחקים משתנים מאולימפיאדה לאולימפיאדה). אורך המסלול במירוץ אופני ההרים הוא 50-40 ק"מ לגברים ו-40-30 ק"מ לנשים.

ישנם רוכבים מקצוענים בולטים אחדים שהחלו את דרכם באולימפיאדות אך נחלו כישלונות ואכזבות. ז'אק אנקטיל, חמש פעמים אלוף הטור דה פראנס ואחד מגדולי הרוכבים בכל הזמנים, השתתף עם הנבחרת הצרפתית במשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952, אך נבחרתו סיימה במקום השלישי במירוץ הקבוצתי נגד השעון. אדי מרקס מבלגיה, גם הוא אלוף הטור דה פראנס חמש פעמים, נחל כישלון גדול אפילו יותר כאשר במשחקי טוקיו 1964, בהיותו בן 19, סיים במקום השנים-עשר במירוץ הכביש. 

בהיסטוריה האולימפית בולטות בענף הרכיבה על אופניים איטליה וצרפת. מדינות בולטות נוספות: הולנד, גרמניה, בלגיה, אוסטרליה, דנמרק וברית המועצות. הפופולריות של ענף זה במערב אירופה ניכר בהישגיהן של המדינות המערביות.