שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עצה של רונלד רייגן
    המחלוקת על כלכלת רייגן לא הסתיימה עם סיום כהונתו ואף לא עם סיום חייו. עכשיו מיישם אותה, בגירסה מתוקנת, בנימין נתניהו, אשר מקבל את רוח הדברים: הממשלה היא גם בעיני נתניהו הבעיה הגדולה ביותר של המשק; וגם - איזו עצה נתן רייגן לעיתונאי הישראלי, שלא יישם אותה לצערו

    אני מסתכל על התמונות של פסגת שמונה המנהיגים של המדיניות התעשייתיות המובילות (מעצמות המערב ורוסיה) המתכנסים באתר הנופש במדינת ג'ורג'יה, ארה"ב; אני מסתכל על התמונות של המוני האמריקנים העוברים ליד ארונו של רונלד רייגן, הנשיא ה-40 של ארה"ב שהלך השבוע לעולמו, ומשתי התמונות נוצר לי זיכרון אחד.

     

    וויליאמסבורג, מדינת ורג'יניה, ארה"ב, מאי 1983. ועידת פסגה של ראשי שבע המעצמות התעשייתיות המערביות. רוסיה היא עדיין ברית-המועצות, ואויב.

     

    המארח: הנשיא רונלד רייגן. האורחים הבולטים: ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר, נשיא צרפת פראנסואה מיטראן וקנצלר גרמניה הלמוט קוהל. מצבו של העולם: בכי רע.

     

    הייתי שם, בוויליאמסבורג הקולוניאלית, עיירה שכולה אתר היסטורי, בפסגת 1983. זללתי המבורגרים (שטרם הגיעו לארץ) באוהל התקשורת הצבעוני שהוקם בשולי אחד הקולג'ים היוקרתיים של אמריקה.

     

    נהנתי משירות טלפנים חינם לכל העולם, מארוחות ערב עם ראשי ממשלות, נשיאים ושרי האוצר. אבל מעל לכל נהנתי מהטיולים הרגליים במרחביה הירוקים של וויליאמסבורג, בבקרים שלאחר גשמי הקיץ.

     

    שנה וחצי לנשיאותו, רייגן היה בחזקת הנעלם הגדול. הוא הביא עמו לבית הלבן אידיאולוגיה צרופה של כלכלת שוק בלתי-מרוסנת. הוא, והמנכ"ל התוקפני של אגף התקציבים שלו, דויד סטוקמן, הילכו בין אנשי התקשורת כשבדש חליפותיהם סיכה עם דמותו של אדם סמית', הכלכלן הבריטי מהמאה ה-18 שהעלה לדרגת קדושה את ידו הנעלמה אך המופלאה והמועילה של השוק החופשי.

     

    קיצוץ במיסים לשחרור היוזמה הפרטית

     

    רייגן ירש מקודמו, ג'ימי קארטר, כלכלה חולה ורצוצה, סובלת מאבטלה, מיתון ואינפלציה. להבראתה הוא הפעיל אמצעים שנחשבו עד אז - ובעיני רבים נחשבים גם כיום - לתרופות אליל: קיצוץ מסים מאסיבי לשחרור היוזמה הפרטית, פירוק הרשויות לרגולציה, פיטורי ייעול של עובדים בשירות ציבורי, שבירת שביתות והגדלה בעשרות אחוזים של תקציב הביטחון, כדי להביס את הקומוניזם.

     

    בנאום ההכתרה שלו, בסוף ינואר 1981, תמצת רייגן את בשורתו במשפט קליט אחד: הממשלה אינה הפתרון למשבר הכלכלי שלנו, הממשלה היא הבעיה שבגללה נוצר המשבר. באפריל אותה השנה הוסיף, בנאום אחר: יש רק תשובה יעילה אחת לממשלה שהיא שמנה מדי: להפסיק להאכיל אותה. ואת זה נעשה.

     

    1982 היתה, מבחינת רייגן, שנה איומה. שום דבר לא עבד כמתוכנן. התוצר של המשק האמריקני ירד בכ-2%, האבטלה התקרבה ל-11% מכוח העבודה, האינפלציה השנתית ל-14%, הגירעון הממשלתי ל-7% מהתוצר.

     

    וול-סטריט קרסה. המושג כלכלת רייגן הפך למושג נרדף לכלכלה של מעשי כשפים.

     

    אבל כשהוא נחת בסוף המאי הרטוב של 1983 בוויליאמסבורג, רייגן כבר התחיל לבלבל את יריביו. לפתע חודשה הצמיחה, גדלה התעסוקה, ירדה האינפלציה והגירעון התקציבי נבלם. פיסגת וויליאמסבורג, שנועדה להיות פיסגת הצעקות על רייגן, שינתה את כיוונה והפכה לדיון כלכלי שבו רייגן, תאצ'ר וקוהל שילבו ידיים להפיץ ברחבי תבל את תורת הקפיטליזם ההמוני הדוהר. האופטימיות חזרה. הבורסה התאוששה. התעסוקה התרחבה. את מערכת הבחירות השנייה שלו ב-1984 ניצח רייגן בהליכה.

     

    אוהביו של רייגן טוענים, שבשתי תקופות כהונתו כנשיא הניח יסודות בריאים לגאות המסחררת של שנות התשעים. הם מצביעים על הישגיו: תוספת של 9 מיליון מקומות עבודה חדשים, הרחבת מעגל התחרותיות, הורדת הריבית, כיבוש האינפלציה, הבראת הביטוח הלאומי והצבת הצמיחה בראש יעדי המדיניות הכלכלית (כלכלת צד ההיצע).

     

    יריביו מדגישים את כשלונותיו. רייגן נאלץ לגלגל בחזרה חלק גדול מקיצוצי המסים, כשהסתבר שגירעונות הממשלה ממשיכים להתרחב.

     

    הוא הגדיל את התקציבים במקום להקטינם. הוא שיתק לשנים רבות את מנגנוני הרגולציה הציבוריים, העלים עין ממונופולים וקרטלים ונתן יד חופשית לשחיתויות. רק המדיניות הכלכלית האחראית של נשיא ארה"ב הבא אחריו, ג'ורג' בוש האב, השיבה את אמריקה למסלול של יציבות.

     

    נתניהו. הגרסה המתוקנת

     

    המחלוקת על כלכלת רייגן לא הסתיימה עם סיום כהונתו ואף לא עם סיום חייו. עכשיו מיישם אותה, בגירסה מתוקנת, בנימין נתניהו.

     

    בביקורו האחרון בוושינגטון הציג שר האוצר בפני מארחיו את עקרונות המהפכה הכלכלית שלו באלו המילים: קצץ במסים, קצץ בשכר בשירות הציבורי, קצץ ברגולציה, קצץ במונופולים, קצץ בזכויות חברתיות - והמשק יתחיל לפרוח, מונע על-ידי כוחות השוק המשוחררים. אלה היו, כמעט מילה במילה, עקרונות התוכנית להבראת המשק שהציע דויד סטוקמן לנשיאו רייגן. רייגן אימץ חלק גדול מהם; על החלק הקטן שלא אומץ, סטוקמן התפטר כעבור כמה שנים.

     

    נתניהו עצמו מדגיש, שאינו מצדד בהעתקה של מדיניות שהופעלה על המשק האמריקני לפני דור למשק הישראלי כיום. נתניהו לא מקבל את הריבית הרצחנית של ראשית תקופת רייגן, לא הגירעונות התקציביים שלו ולא את תמיכתו בהתערבות בשוקי מטבע החוץ. הוא כן מקבל את רוח הדברים: הממשלה היא גם בעיני נתניהו הבעיה הגדולה ביותר של המשק.

     

    רייגן אירח את התקשורת בוויליאמסבורג ביד נדיבה, בחום. הוא נע בחופשיות גמורה בקרב עיתונאים. הוא התבדח, היה נגיש. על ישראל סירב לדבר איתי.

     

    רייגן השאיר את הטיפול במזרח התיכון למזכירי המדינה שלו והתמקד במשימה אחת, הפלת ממלכת הרשע הסובייטית. עצה מצויינת אחת נתן לי בכל זאת:

    איש צעיר מישראל, אמר, כוס בירה מפלסטיק בידיו, קנה מניות עכשיו ותרוויח. אנחנו נבריא את אמריקה. לצערי לא מימשתי את עצתו. דאו-ג'ונס עמד אז על כ-1,000 נקודות. כיום עומד דאו-ג'ונס על כ-10,000 נקודות. פספסתי.

      

    כשעזב את הנשיאות, מוקף פופולריות עממית עצומה, אמר רייגן בגאווה: הם (הכלכלנים שתקפוהו במרוצת כהונותיו - ס.פ) כבר לא קוראים לזה 'כלכלת רייגן', או כלכלת 'צד ההיצע', הם קוראים לזה פשוט הכלכלה הנכונה.

     

    הדירוג של האקונומיסט

     

    השבועון הבריטי אקונומיסט, שאין שני לו באמינות בעולם, נוהג לשתול בין עמודי כתבותיו הלא-חתומות גם סטטיסטיקה השוואתית על נושאים שונים. פעם אלו תאונות דרכים על אלף תושבים, פעם התוצר לנפש, פעם מחירי דירות. האקונומיסט לא מייצר את הסטטיסטיקה, הוא לוקח אותה ממקורות בינלאומיים גלויים.

     

    ההשוואות מוגבלות למספר קטן של מדינות, בין תריסר לעשרים. ישראל לפעמים נכללת בהשוואה ולפעמים לא, כראות עיניהם של העורכים.

      

    כשישראל נכללת, מיד יוצאת אצלנו הבשורה שלפי האקונומיסט ישראל תופסת מקום כזה או אחר בעולם, לפי מדד כזה או אחר. אבל עורכי האקונומיסט אף פעם לא מתיימרים להציג דירוג עולמי של מדינות על-פי תכונה נבחרת כלשהי. הם רוצים רק להביא לקוראים כמה דוגמאות של כמה מדינות. על קצה המזלג.

     

    השבוע פירסם אקונומיסט תחזיות של התוצר לנפש (בדולרים המתואמים לכוח הקנייה המקומי) לשנת 2004 עבור כמה ארצות.

     

    האקונומיסט שלף את האומדנים ממאגר מידע ענק של קרן המטבע הבינלאומית, הפתוח לכל גולשי האינטרנט. הוא בחר לפרסם גם את האומדן המצוי במאגר ביחס לישראל: מעל ל-20 אלף דולר תוצר לנפש במונחים של כוח קנייה, אף שישראל אינה מסווגת כמדינה מתפתחת אלא כמדינה מתועשת.

     

    אקונומיסט הנאיבי. עורכיו לא יכלו לשער כי הפרסום השגרתי הזה יגרום להתרגשות וצהלה רבה בישראל.

     

    הוא לא יכול היה לשער שאצלנו תינתן מיד פרשנות בלתי צפויה ללוחו הצנוע והוא יובא כהוכחה לכך שאפילו האקונומיסט מציין את הזינוק בתוצר לנפש של ישראל, זינוק שהביא את ישראל למקום הרביעי בין המדינות המתפתחות. ועוד כגון אלה.

      

    להד"ם. האקונומיסט לא דירג את מדינות העולם לפי התוצר לנפש, ואף לא התייימר לעשות כן. ניתוח האומדנים והנתונים המצוים במאגר של קרן המטבע הבינלאומית מלמד כי כלכלת ישראל לא רק לא זינקה, אלא נסוגה. התוצר לנפש בישראל, בין 1995 עד 2004, עלה רק ב-4%-3%, בהשוואה לעליה של 30%-20% בתוצר לנפש של מדינות הנחשבות לנמרים של אסיה, והן בנות השוואה איתנו: הונג-קונג, טאיוון, סינגפור ודרום-קוריאה. לא זינקנו, נפלנו.

     

    האקונומיסט, כמובן, לא אשם בהטעייה. רק פרשניו הישראליים אשמים. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איי פי
    כלכלת רייגן: קיצוץ מיסים לשחרור היוזמה הפרטית
    צילום: איי פי
    מומלצים