געגועי לשדות הירוקים של ההיי-טק

בתחילת חודש מאי ירדתי לאילת, עם עוד כ-2,000 גיקים גאים ואופטימיים, כדי להשתתף בכנס Tech-Ed 2004. כבכל שנה, הארגון היה מעולה וצוות הניהול הצעיר של מיקרוסופט ישראל יכול לרשום לעצמו עוד סיפור הצלחה מרשים - לא רק בקנה מידה ישראלי.

למרות הדמוגרפיה הצעירה והתוססת, המוטיב המנחה את הכנס היה דווקא בגרות ואחריות. מיקרוסופט מודל 2004 רואה את עצמה כמייצגת את הצד ה"בורגני" של קהילת התוכנה, עם מחויבות לפתח את הטכנולוגיה בקצב מתון, כפוף לצרכים של לקוחות ארגוניים ומוסדיים, ומתן דגש על האספקטים שמעניינים את מנהלי החברות והעסקים, כמו אופטימיזציה של ניצול משאבים, אבטחה ו"סקלביליות".

בשוליים שמענו גם על מוצרים מגניבים יותר, אבל אלה נשארו בשוליים, כמין פרפראות לארוחה כבדה שכוללת הרבה מנות עשירות, כמו ניהול מסדי נתונים, תשתיות מידע, כריית נתונים וכדומה. בקיצור, נושאים המעניינים חברות מבוססות ולקוחות בוגרים, שיודעים כי תוכנה (וגם חומרה - ובעצם כל דבר מלהיב) היא רק כלי עסקי לעשיית כסף.

הבגרות של מיקרוסופט מתבטאת לא רק בסדר היום הטכנולוגי שלה אלא גם בלוח הזמנים לעדכונים. את שחרור הגירסה הבאה של Windows, הידועה בשם Longhorn, דחו ל-2007 כדי "לתת למוצר אפשרות להבשיל לפני שהוא יוצא לשוק". מנהל הפיתוח של מערכות ההפעלה, בוב מוגליה (Moglia), אומר שהחברה החליטה לאמץ מפת דרכים חדשה, בה ארבע שנים מפרידות בין גירסה אחת של Windows לשנייה, וביניהן להסתפק בחבילות שירות.

בהשוואה לשנות ה-90 העליזות, מיקרוסופט מעסיקה היום בפיתוח כל מוצר פי ארבעה אנשים ולוקח לה כפליים זמן להשלים פיתוח של גירסה. קשה למצור מטריקה ברורה יותר להגדרת המושג "בגרות" כאשר מדברים על מחזור חיים של חברות. וגם אחרי הדחיות, Longhorn תצא לשוק בלי כמה מהחלקים היותר חשובים בתוכנית העבודה, כמו מערכת הקבצים החדשה WinFS, משום ש"גישה אחראית כלפי הלקוחות העסקיים מחייבת אותנו להבטיח מעבר חלק מהמערכות הקיימות", מסביר בוב.

גם אינטל וסאן התבגרו

הבגרות הפתאומית מכה לא רק במיקרוסופט. אינטל ביטלה שני פרוייקטים מרכזיים בתוכנית הפיתוח של פנטיום 4, Tejas ו-Jayhawk, אחרי שהתברר כי הארכיטקטורה שלהם (פיתוח של NetBurst בנוסח Prescott) ממש לא תורמת לביצועים ביישומים האופייניים של מחשוב ארגוני. במקום האצת מהירות השעון תוך הארכת ה-Pipeline, אסטרטגיה שמשפרת ביצועי מולטימדיה אבל נכשלת בהרצת קוד שכולל הרבה הסתעפויות לוגיות, אינטל תתמקד בבניית מספר מנועים על שבב אחד, מה שנקרא Multi-Core Processors.

הגישה הזאת מצליחה, כמובן, רק אם היישום ניתן לפירוק למספר נימים (Threads) אותם אפשר לבצע במקביל. למשל, בניהול מסדי נתונים ועיבוד טרנזקציות, בשרתי קבצים ואינטרנט, וביישומים דומים שהמשותף להם הוא קהל היעד העסקי. מעט תוכנות למשתמש הסופי ולשחקני המחשבים יכולות להשתמש בריבוי נימים כדי לשפר את הביצוע - אבל אינטל מודאגת יותר מאיבוד אחיזתה בשוק העסקי, שם Opteron של AMD מתחיל לתפוס נתח הולך וגדל בסיוע החברות הדומיננטיות בשרתים, כולל Sun Microsystems.

סאן עצמה החליטה לעצור את פיתוח הדור הבא של מעבדים, SuperSPARC V, ולהתרכז גם היא בריבוי מנועים על שבב אחד. בסאן מדברים על 8 מנועים שכל אחד מהם מסוגל להריץ במקביל עד 4 נימים, ובסך-הכל 32 נימים מעובדים במקביל על שבב יחיד. מסתבר שעידן הבגרות הגיע גם ליצרני החומרה הנועזים ביותר.

כל זה משאיר אותי צמא לקצת התפרעות חסרת אחריות בנוסח סוף שנות ה-90'. נכון שהתעוררנו מהבועה עם כאב ראש מחריד ובהרגשה שהמסיבה העליזה ביותר לא מצדיקה Hang-Over נורא כל-כך, אבל עכשיו אני כבר לא בטוח שלא נסחפנו יותר מדי לכיוון השמרני. מיחשוב עסקי זה באמת דבר חשוב - אבל מה-זה משעמם!

לבי בשדות הירוקים

אני מתגעגע לימים בהם מדי יום קבלתי 3-2 טלפונים מחולמים צעירים, שעוד לא יבש החלב על פלומת שפמם, אבל יש להם סטארט-אפ שיחולל מהפכה בעולם ותוכנית עסקית בנויה לתפארת כמגדל קלפים וירטואלי. הם רצו שאני אספר לעולם על הרעיון המדהים שלהם ואכין עבורם את הקרקע ל-IPO מוצלח או, לכל הפחות, לסבב שני של מימון הון-סיכון.

למעלה מ-5,000 יוזמות כאלה הסתובבו כאן ויצרו תחושה שהשמיים הם הגבול. פחות מאחוז אחד שרד את שנות הדיכאון האחרונות, אבל במבט לאחור אני מזהה יוזמות בהיקף הגדול פי 20 לפחות, שבתנאים נורמליים היה להן סיכוי סביר להצליח. אז נכון שכולם רצו להתחיל לרוץ לפני שהם למדו ללכת, אך זו הרי ההגדרה של נעורים. עכשיו גם אלה שמסוגלים לחולל מהפכות אמיתיות מעדיפים ללכת עקב בצד אגודל ולהתקדם בצורה בוגרת ואחראית במסלול הבטוח. העולם העסקי אוהב את זה - אבל לבי נשאר בשדות הירוקים של עידן ההיי-טק, שחרבו בשלוש שנים של בצורת נוראה, עם החולמים האחרים שמחכים להתלהבות הנעורים שתחזור.