חשיבותה של אי רצינות

גם ב"משקאות חריפים" אלבומה השני של חבורת "שייגעצ" ממשיכה כנופייתו של יובל מנדלסון להזריק לרוק העברי מנה גדושה של הומור, רוח נעורים וגיטרות רעשניות - ועל כך יש לברכה.

מן הידועות היא שהרוקר הישראלי נוטה להיות ממורמר, מיוסר וקודר. זכותו. מנדלסון מוכיח שאפשר להיות גם אחרת. הוא מדביק להפליא מילים מטופשות, אבל כאלה שבכל זאת אומרות משהו. משבץ אותן על גבי לחנים קליטים וקופצניים ורוקח הכל בסאונד מגניב למדי, בסטייל של נאמר אופספרינג.

שייגעצ מצליחה במקום שרבים נכשלים בו, היא מצליחה להיות קולית, אבל לא מטופשת מדי. להיות הדבר הנכון, בלי שניכר בה כי היא מתאמצת להיות כזו, ולייצר להיטים כמו "אינטרקום", "אוי ואבוי" ו"מרלין מונרו". ההצלחה שלה בקרב בני הנוער מוכיחה שהיא מדברת אליהם בגובה הביצים, כידוע איזור פעיל במיוחד בימי ההתבגרות.

מבחינה מוזיקלית שייגעצ פוסעת בשבילים מוכרים למדי בטריטוריה העולמית, אבל מוזנחים יחסית בארצנו הקטנטונת. יש מעט הרכבים בארץ שנותנים במה כל כך מכובדת לגיטרות. אחד מהם, שמשמש בוודאי כנותן השראה לשייגעץ, הוא מוניקה סקס. חבר ההרכב שחר אבן צור אחראי להפקה באלבום, וזה אכן מזכיר במידה לא מבוטלת בסאונד שלו את להקת האם, וגם את אלבום הסולו של אבן צור.  

כוחה העיקרי של הלהקה טמון בסולן שלה, יובל מנדלסון, שעשוי להתפתח לגיבור רוק שכבר זמן רב לא היה לנו. הוא מוחצן, ישיר וחסר בושה. "אני רוצה לקיים יחסים עם כל הילדות שבכל התיכונים", הוא מצהיר. הוא לא בדיוק שר, בטח לא כמו ב"כוכב נולד". הוא חצי מדבר, חצי צורח. זועק, מתפתל ומתרגז - כשהדגש הוא על ההגשה האנרגטית והלוהטת, ולא על הדיוק או על השמירה על הסולמות. למנדלסון יש את המצרכים העיקריים במתכון ליצירת רוקר: כריזמה, אמינות ואמירה.

האלבום הנוכחי מגלה שיפור מרשים מאלבום הבכורה החביב כשלעצמו "ניו יורק רפיח". יש כמובן עוד מקום רב לשיפור. מנדלסון וחבריו צריכים להתחיל לנסות לשדרג את רמת השירים והלחנים, ולתת קצת יותר דגש על מקוריות. לבלות שעות רבות על במות ובאולפני חזרות כדי להדק את הצליל ולגבש לעצמם סאונד ייחודי. אם הם ימשיכו בכיוון הנוכחי, אבל יתבגרו קצת, העתיד נראה מבטיח.

שייגעצ תופיע ביום שישי (9.7.04) בבארבי ת"א.