קיקומן: פילוסופיית הרוטב

היפאנים מכנים את השנים שבין 1603 ל-1868 תקופת "תוקוגאווה", על-שם השוגון השליט. קרוב ל-300 שנה שרר במדינה שלום יחסי, שאפשר פיתוח טכנולוגי והתפתחות חברתית ופוליטית. העם היפאני היה מורכב ברובו מאריסים חקלאים. בשנים אלה היתה יפאן סגורה בפני העולם החיצון, ורק בנמל נגסאקי יצאו ובאו ספינות הולנדיות, שהביאו עימן סחורות ליפאן, ודאגו לייצוא סחורות ממנה.

שאיגי מאקי מוגי, לימים יצרנית וסוחרת, התאלמנה מבעלה, הסמוראי יוריני, שנהרג בקרב על טירת אוסאקה. הטירה נבנתה על-ידי מפקד צבא בשם היידושי טוטאמי, ארכה שנתיים, ונדרשו לה 60 אלף פועלים. המלחמה על הטירה היתה בין שתי משפחות יורשים: משפחות טוטאמי וטוקאגאווה.

שרשרת התאבדויות

תוצאות הקרב על טירת הענק הביאו לתגובת שרשרת טיפוסית ליפאן: מפקד הכוח המפסיד התאבד, וכך גם רעייתו, בנו ואחרים שנתפשו כאחראים לתבוסה - וביניהם גם הסמוראי יוריני. שאיגי מאקי מוגי, ובנה הקטן היצאבורו, חיו במנוסה מחשש לנקמה, ונדדו במשך 15 שנה ממקום למקום. לבסוף עצרו בנודה, ועבדו בעיבוד שדות אורז.

בשדות של נודה החלו הפועלים להפיק גם שמרי סויה להתססה, מוצר שבאזורים אחדים של יפאן היה ידוע זה מכבר. הרוטב הנפוץ ביותר ביפאן היה אז מיסו-תמרי, מאכל על-בסיס פולי סויה מבושלים, שנחשב לרוטב של העניים. זהו הרוטב המוכר לנו היום: המיסו-תמרי הוכן מפולי סויה מותססים, מים, מלח וגרעיני חיטה שבורים שעברו תהליך צלייה, והעניקו את הטעם ה"קלוי" ואת הצבע הכהה. ב-1630 החלו האלמנה ובנה לייצר את הרוטב.

שתי משפחות ייצרו את הרוטב עבור תושבי הערים המתפתחות, אוסקה וטוקיו: משפחת טנגשאי ומשפחת מוגי. אמו של היצאבורו נפטרה באוגוסט 1662, 47 שנה לאחר שנמלטה עם בנה הקטן מטירת אוסאקה הבוערת. קרוב ל-100 שנה מאוחר יותר, נישאו בן למשפחת טנגשאי ובת למשפחת מוגי, וכך התאחדו משפחות יצרני הרוטב הוותיקות. לפי המנהג היפאני מאמץ החתן את שם המשפחה של כלתו, וכך הפך שמו של טנגשאי למוגי. בהמשך התחתנו בנים ובנות רבים משתי המשפחות אלו עם אלו.

הרוטב הופך למותג

החברה המאוחדת של שתי המשפחות נקראה נודה שויו קו. ב-1838 רשמה החברה במשרדי הממשלה ביפאן שם מותג לרוטב הסויה שלה - קיקומן. קי פירושו צב, המסמל חיים ארוכים. קו פירושו מצוין, ומן פירושו נצחי. המסר - מוצר מצוין שמיוצר על-ידי חברה שתשרוד לנצח. לרישום קיקומן נוסף לוגו הקיים עד היום, הבנוי ממשושים.

בשנת 1900 נשארה קיקומן ברשות משפחת מוגי לבדה. הדבר קרה בעקבות חתונות בין בני טנגשאי עם בנות מוגי. שמות המשפחה הקודמת הלכו ונטמעו, יחד עם שמות רבים אחרים, במשפחת מוגי, וזהו השם ששרד. יו"ר חברת קיקומן בארה"ב כיום, יוצאבורו מוגי, מספר כי "בשנת 1929 נשא אבי את אמי וקיבל את שם המשפחה שלה, מוגי".

השביתה הארוכה ביותר

אביו של היו"ר הנוכחי של קיקומן-ארה"ב נולד ב-1899 בשם קטסוז'י. הוא היה בנו של חקלאי, אך החליט לפנות ללימוד עסקים באוניברסיטה של טוקיו. הצעד הבא היה לשאת בת משפחת מוגי ולשנות את שמו.

קאיצבורו מוגי המשיך בלימודים, ופנה לתחום יחסי עבודה באוניברסיטה של טוקיו, כשבמקביל נכנס לעבוד בקיקומן. החברה היתה מורכבת מעשרות חברות משפחתיות, שהעסיקו 3,500 עובדים. באפריל 1927 פרצה שביתה, בעקבות דרישת העובדים להעלאת שכר.

השביתה נמשכה 218 יום, והיתה הארוכה בהיסטוריה של יפאן. ההנהלה פיטרה 1,500 עובדים, אך בהמשך שבה להעסיק אותם. קאיצבורו מוגי, הרכש החדש, הציע להנהלה "פילוסופיה של החברה". הרעיון מאחורי הגישה החדשה: החברה היא מוסד ציבורי שמטרתו העיקרית היא להשביע את רצון הלקוחות, תוך יצירת יחסי עבודה מצוינים בין עובדים ומעסיקים.

בעקבות ההצעה נוסח מסמך המפרט את זכויות וחובות העובדים, בני משפחתם והחברה ותקף עד היום. בין הסעיפים: "נדיבות היא אם כל הערכים ומקור המשמעת", ו"פשטות היא הסמל של המשפחה זה דורות". פילוסופיה זו אומצה בהמשך על-ידי חברות יפאניות רבות.

קאיצבורו מוגי היה נשיא החברה בין 1962 ל-1974, ולאחר מכן היה יו"ר חבר הנאמנים.

רוטב יפאני בוויסקונסין

בשנת 1973 הוקם במילווקי, ויסקונסין, מפעל קיקומן הראשון מחוץ ליפאן. קיקומן היתה החברה היפאנית השנייה אחרי סוני, שהחלה לייצר בארה"ב. המפעל הוקם באיזור החקלאי הענק של ויסקונסין, וייצר 4.2 מיליון גלונים בשנה. באזור בו גידלו פרות למוצרי חלב ושעורה לייצור בירה ותירס, החלו לגדל פולי סויה לתעשיית הרוטב היפאני.

גידול הסויה באזור הוא הגדול ביותר בעולם כיום. יוצאבורו מוגי, בנו של קאיצבורו מוגי, נשיא החברה ביפאן, קיבל 6 הצעות ממשקיעים אמריקנים להקמת המפעל. הסיבה: יבואני הרוטב מיפאן לא הצליחו לעמוד בביקושים העזים. אלה נשענו על הדרישה של מאות אלפי מהגרים מהמזרח הרחוק שהגיעו לארה"ב במרוצת המאה ה-20.

הגידול בצריכת רוטב הסויה בארה"ב ובעולם העיד גם על השינוי בהרגלי האכילה והפיכת המטבח הביתי לפתוח יותר להשפעות עולמיות. יוצאבורו מוגי אומר, כי המסורת היפאנית מבוססת על פשטות: אוכל פשוט, לבוש פשוט ומגורים פשוטים. האוכל מבוסס על חומרים בסיסיים. הרוטב הוא מרכיב עיקרי באוכל. מה שמבדיל בין שפים צרפתיים ואמריקנים, לדבריו, הוא בעיקר הרוטב שהם מכינים.

כיום קיימים בסך הכל 6 מפעלים של קיקומן בעולם: בארה"ב (2), סינגפור, יפאן הולנד וטייוואן. הרוטב משווק ב-100 ארצות, כולל ישראל.

מחזור העסקים של החברה לשנת 1999 עמד על 2 מיליארד ו-217 מיליון דולר. בחברה מועסקים 3,800 עובדים. המוצרים העיקריים של החברה הם רוטב סויה קלאסי, רוטב טריאקי, רוטב חמוץ מתוק וחלב טופו. רוטבי קיקומן מוגשים ב-25% ממסעדות ארה"ב, ונמכרים ב-99% מהסופרמרקטים שלה.