דוקטור ריי ומיסטר צ'ארלס

מהרגע שריי צ'ארלס נחשף בפני העולם, עוד בתחילת שנות ה-50, הוא הוצג כגאון. "הגאונות של ריי צ'ארלס" הפך אפילו לשם אחד מאלבומיו המפורסמים ביותר. גם פרנק סינטרה יישר קו: "הגאון היחידי בעולם השואוביז", הוא כינה את הזמר העיוור.

צ'ארלס אמנם היה פסנתרן מחונן, מעבד מוכשר, פרסונה חיננית, אבל הסיפור שלו – כמו של כל אלו שהורידו את עולם הפופ על ברכיהם (הביטלס, הסטונס, המי, לד זפלין ועוד) – הוא גם הסיפור של אלו שמשכו בחוטים מאחורי הקלעים. ולצידו של צ'ארלס עמדו שניים מהאנשים הכי מעניינים בתעשיית המוזיקה האמריקנית בחצי השני של המאה ה-20 : אהמט ארטגן וג'רי ווקסלר הלו הם הצמד המדהים שהפך את חברת "אטלנטיק" מלייבל ניו-יורקי לאימפריה חובקת עולם. אוסף הלהיטים החדש של צ'ארלס שהלך לעולמו לפני זמן לא רב ומאגד את מיטב הקלטותיו ("The Definitive Ray Charles)", מספר את כל הסיפור.

למרות כשרונו הפנומנלי בנסיבות אחרות צא'רלס יכול היה להיות זמר מקומי מצליח ותו לא. הקלטותיו מסוף שנות ה-40 ב"סווינגינג רקורדס", לייבל קליפורני שכוח-אל, לא גילו כל סימנים של מקוריות. הוא היה בסדר, לא יותר. השינוי הגיע כאשר "סווינגינג רקורדס" נכנסו לבעיות פיננסיות. אהמט ארטגן האזין להקלטה של ריי, התרשם, והחליט לקנות את החוזה שלו. 2,005 ולר היה המחיר. חמש שנים לאחר מכן צ'ארלס יהפוך לאיש השווה מיליונים, כאשר ווקסלר וארטגן מעצבים ומשווקים אותו כ"גאון" בדרך שהיתה לא פחות גאונית מהתוצר המוזיקלי עצמו.

לביטלס היה את בריאן אפשטיין שיימתנם ויוליך אותם אל לב ליבו של המיינסטרים; לסטונס היה את אנדרו לוג אולדהם, שיעצב אותם בצילו של הרוע ויצית תרבות נעורים שלמה; ל"מי" היה את קית' למברט וכריס סטאמפ, קולנוענים במקור, שיעצבו אותם כגיבורי מוד; לריי צ'ארלס היה את ווקסלר וארטגן, שיעזרו לו להוציא מעצמו לא רק את המיטב שבו, אלא אסתטיקה חדשה ומהפכנית לגמרי: הבסיס של מוזיקת הגוספל החילונית, הלוא היא מוזיקת הנשמה.

ארטגן, שדמה במראהו לפשה תורכי, היה אכן בנו של שגריר טורקיה בוושינגטון. בוגר תואר שני, סטייליסט, איש עסקים פנומנלי עם כריזמה שתספיק לעשרים איש (אחיו, נאושי, יצטרף אל החברה יותר מאוחר ועתיד לכונן בה את מחלקת הג'ז הכי החשובה של 50 השנים האחרונות). ווקסלר היה יהודי, בנם של מהגרים פולנים שחיפשו ישועה כלכלית באמריקה. הוא היה פאנטי למוזיקה שחורה - קשוחה, אלגנטית ובלי טיפת שומן. מתחילת שנות ה- 50, שניהם הוליכו את "אטלנטיק" לכמה מן הרגעים הכי חשובים בתולדות המוזיקה האמריקנית. היו אלו דווקא שני "זרים", שלימדו את אמריקה משהו על היופי העצום שקיים במוזיקה שלה - בעיקר השחורה.

מה שניכר בשיטת העבודה של ווקסלר וארטגן היה האוזן הקשבת לשפת הרחוב, וחוסר ההתפשרות עם החלקלקות של הממסד. הם לא היו מוזיקאים מלומדים, אבל היו בעלי לב מוזיקלי רחב. בהפקות שלהם הם חיפשו את הגרוב הנכון, הפרייזינג הדגול, הנוכחות הנצחית. הם ידעו לאבחן אותה, והם ידעו להוציא אותה. ומריי צ'ארלס הם יכלו להוציא הכל.

צא'רלס נולד בג'ורג'יה, 1932, התעוור בגיל שש, והתגורר בבתי יתומים עד גיל 15. בכל מובן שהוא, לא היו לו חיים קלים. בשנות העשרים לחייו, הוא הציג את עצמו כחקיין נחמד של נאט קינג קול. אלא שאחרי המעבר ל"אטלנטיק", תחת ההשפעה של ווקסלר וארטגן, ריי השיל מעליו את החלקלקות והכניס טונה של גוספל טהור למוזיקה שלו. הוא בחר לעצמו להקה מעולה של 12 נגנים, להקת ליווי קולית בשם "הראיילטס", ומצא קול חדש – פגיע, קשוח ומלטף, באמת מדהים למדי; הוא נשמע נכון.

ווקסלר מספר שהשינוי התרחש בהדרגה, במשך כמה סשנים, והגיע לשיאו בהקלטה אחת בתחנת רדיו אחת בג'ורג'יה. ריי הודיע לארטגן שיש לו שיר חדש שהוא חייב להקליט, "I've Got A Woman". ארטגן, כמו תמיד, עם יד על הדופק, הודיע לו ש"יעשה את זה מתי שהוא רק רוצה". ההקלטה הזו נחשבת להיסטורית, לא רק כי היא ממחישה את עוצמתה של מוזיקת הנשמה האמריקנית, אלא כי צ'רלס נשמע שם כפי שלא נשמע לעולם: אבוד לגמרי בעולם. הוא צורח, מיילל ורועד. הוא כבר לא היה מנומס, הוא היה אמיתי. צ'רלס בכה את הבלוז, עירבב אותו עם הספיריטואלס, והכניס גרוב שלא הרפה מהמאזין ולו ורגע. כך הוא יצר את הקרקע ממנה ימשיכו מארווין גיי, סטיבי וונדר, סליי סטון וכל אותם האמנים הגדולים הללו.

גם על הבמה הוא היה מוקד משיכה מדהים. כשחשיכה תמידית מסביבו, הוא נהג לנענע את ראשו ולהתרכז בשיר, ולא ניתן היה להסיר את המבט ממנו. ולא שהוא עשה משהו, הוא פשוט שר וניגן. ועדיין, הוא היה מטריף, היה לו את זה.

בכל אופן, בסוף שנות ה-50 צ'ארלס כבר נחשב לפיגורה. הוא מכר היטב בקרב הקהל השחור, והצליח לחדור גם ללבנים. הרוקנרול היה באחת השנים הכי קשות שלו עם היעלמותם של רוב הכוכבים הגדולים (אלביס הלך לצבא; ג'רי לי לואיס נודה; ליטל ריצ'ארד חזר בתשובה; צ'ק ברי נכנס לכלא; אדי קוקרן נהרג בתאונת אופנוע), בו בזמן שהסנאט חקר את פרשות השוחד שקיבלו שדרנים כדי לשדר את המוזיקה החדשה. על רקע השקיעה הזו, הגיע צ'רלס עם "What'd I say", שהיה כה סקסי, כה חזק, באמת כל כך מציאותי (אם מישהו רוצה לדעת מאיפה לד זפלין גנבו את הפתיחה של "רוקנרול", כדאי שיתחיל כאן). רק לשם המחשה: המתחרים שלו בעולם הפופ היו תוצרים כמו פרנקי אבלון ופאביאן, מה שאומר שלא היתה לו תחרות כלל.

במובנים רבים, צ'רלס באמת היה גדול על עולם הפופ. הוא היה פרסונה שחצתה גבולות וגזעים. הוא יכול היה לפתוח שיר בפרזת פסנתר מושלמת נוסח דיוק אלינגטון ולמכור מיליונים שלושה עשורים אחרי שהדיוק כבר לא היה באופנה. כגיבור תרבות, הוא היה המשך ישיר של אמני ג'אז, נאמר, כמו בילי הולידיי וצ'רלי פרקר. הוא אפילו יכול היה לקחת סולואים.

אלן גינסברג, ג'ק קרואק וצ'רלי מינגוס ראו בו במהרה כמשיח, ואנשי יחסי הציבור של "אטלנטיק" פשוט הבהירו לכולם שהוא גאון. כולם האמינו להם. בגלל שהוא היה שחור, בגלל שהיה עיוור, בגלל שהיה החוליה שקשרה בין גיבורי הג'אז לבין הרוקנרול, הוא הפך למזון התרבות של נערי קולג', של נערים מרדנים ושל היספטרים, בקיצור של כל אלו שלא רצו ליישר קו עם הממסד.

כמובן, זה לא יכול היה להימשך לנצח, מאחר שבאותה תקופה יכולות ההפצה של "אטלנטיק" היו עדיין מוגבלות (הם יהפכו לאימפריה אמיתית רק בסוף שנות ה-60, שעה שהתמזגו עם חברת "האחים וורנר", ואז הם כבר יוכלו להחתים אפילו את הסטונס בשיאם), צ'ארלס העדיף לחתום בתאגיד ABC - Paramount בעסקה שכללה כסף גדול. וכמו תמיד, במקרים כאלה, הוא הפך מענק לסוכרייה להמונים.

ב-1962 הוא הקליט בלדת קאונטרי, "לא יכול להפסיק לאהוב אותך", עם מיתרים ומקהלות גדולות, וזה דמה לחרקירי אמנותי. התקליט, איך לא, מכר יותר משני מיליון עותקים, אבל צ'ארלס הפך בין לילה מאחת הדמויות הכי חשובות בעולם הרוק והריתם אנד בלוז לבדרן המונים. הוא איבד את קהל אוהדי הבלוז שהיה לו. הצעד הבא שלו היה להשתתף בסרט, "Ballad In Blue", בו שיחק קריקטורה של הכושי החמוד א-לה דוד תום הנצחי. אותו סטריאוטיפ של ניגרו נצחי שכל הלבנים אוהבים לאהוב כמו שהם אוהבים את חיית המחמד שלהם. תהליך ההתרככות הושלם לגמרי.

ההחתמה בתאגיד הענק עשתה לצ'ארלס את מה שעשתה לאלביס. היא כמעט הרסה כל מה שהיה נכון בו. אם נסתמך על העובדה שרוב מה שאנחנו מכתירים כיום כקלאסיקות של הרוק יצאו או מחברות קטנות (אלביס, הדורז), או מלייבלים מיוחדים של החברות הגדולות (הביטלס היו חתומים ב"פארלופון", תת-מחלקה של אי.אם.איי), או מהעובדה שהאמנים עצמם באו אל חברת התקליטים הגדולות עם מאסטרים מוכנים (הרולינג סטונס ו"המי", למשל), הבריחה מ"אטלנטיק" התבררה כצעד קטסטרופלי, בעיקר אמנותית.

מאמצע שנות ה-60, צ'ארלס - עדיין בתחילת שנות השלושים לחייו, הפך למוזיאון. ועדיין – גם אם המיתוס היה גדול מהאדם, גם אם הוא לא עשה דבר חדש אמיתי מתחילת שנות ה-60 ועד מותו השנה, וגם אם סליי סטון וג'יימס בראון הלכו רחוק יותר ממנו - הוא אחד מאותם אמנים נצחיים. אתם מוכרחים את הדיסק הזה בארון שלכם.