שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הקלות הבלתי נסבלת של הכתיבה

    "צריך ללמוד לקרוא ולא רק לכתוב"; "רוב ספרות המקור של ימינו היא צעקות של כאב ושמחה במובן הפרימיטיבי ביותר"; "סופרים מתים ושוכחים אותם, אפילו לפני שהם מתים". חיים פסח, שעורך סדרה חדשה בהוצאת "ידיעות אחרונות", מודאג. תמונת מצב

    עבור חיים פסח, כל חמש שנים מגיע הזמן לעוד יציאת מצרים. הוא אורז את מקלו ואת תרמילו ונע ונד להוצאת ספרים אחרת. מי שערך את חזי לסקלי ב"עם-עובד", את ס. יזהר ב"זמורה ביתן" ואת אתגר קרת, אורלי קסטל בלום, עמוס עוז, גייל הראבן, גפי אמיר, אלונה קמחי ועוד רבים ב"כתר" ונחשב היום לאחד מהעורכים המעצבים והמשפיעים ביותר הפועלים בארץ, עבר לאחרונה את "בבל" והגיע אל הוצאת "ידיעות אחרונות". האם הוא מצא את המנוחה והנחלה?

     

    "אני מאמין שאדם חייב להחליף את מקום העבודה כל חמש שנים, כי זה מרענן ומציב אתגרים חדשים. לא התכוונתי אף פעם, באף הוצאה, להישאר יותר מחמש שנים. החלטתי שככה אני רוצה לנהל את החיים המקצועיים שלי. היו אמנם מקומות שעזבתי מתוך בחירה והיו מקומות שבהם התנאים השתנו ולכן עזבתי".

     

    אתה רואה בבחירה הזו יתרון? הרי היא מונעת ממך להתפתח כעורך בהוצאה אחת ויחידה, מחייבת אותך להשתנות כל הזמן.

     

    "אני מאמין שהבחירה הזו מאפשרת לי פרספקטיבה שאין לאחרים. פרספקטיבה על מצב המו"לות, מבט רחב ועמוק אל מצב הספרות וכיצד הוא השתנה במשך השנים. זה יתרון גדול אם יש לך די אינטיליגנציה לנצל את זה, ואני מקווה להשתמש בו בסדרה החדשה שלי. חשוב לי לראות איך המצב השתנה בעשרים השנה האחרונות: איך השתנו ההעדפות, מה מצב התרבות באופן כללי, מה המגמות שמתפתחות. אין לי גם אינטרס לקדם סוג אחד של ספרים, רק לקדם ספרים טובים".

     

    זה קשור לעזיבתך את "כתר", הוצאה שבה זכו הספרים שערכת להצלחה מסחרית גדולה, והמעבר ל"בבל" הקטנה יותר?

     

    "המעבר מ'כתר' ל'בבל' לימד אותי המון ומוכיח בדיוק מה שאמרתי על אתגרים חדשים ורעננות. 'כתר' היא הוצאה מסחרית מאוד שיש לה מאגר עצום של סופרי מקור, ובה המגמה היתה לא כל כך לחדש אלא לשמר את היש. ו'בבל' היתה בדיוק ההפך. יכולתי ולהתחיל בה דברים כמעט מההתחלה ובמגמה בעלת אופי אחר, אידיאולוגי, אוונגרדיסטי וזה מעשיר".

     

    ומה משמעותו של המעבר ל"ידיעות אחרונות", מבחינתך?

     

    "ב'ידיעות' זו הפעם הראשונה שאני לא שכיר של ההוצאה, ולכן אני לא מחוייב לאידיאולוגיה או לכיוון מסויים חוץ מזה של עצמי, שזה אומר להוציא ספרים טובים. חשוב לי להדגיש שאני פרילאנס, אני לא שכיר של שום מקום ואני עובד גם בשביל הוצאות אחרות. זה חשוב לי כי זה שומר על מידה של עצמאות ומאפשר לי לעסוק רק ביחסים עם הסופר או הסופרת, שהיום, אחרי שנים של עריכה, נשארו הדבר החשוב ביותר מבחינתי".

     

    מהן ציפיותך מהסדרה החדשה?

     

    "להוציא ספרים שיעניינו קהל רחב ושיהיה להם, אני מקווה, גם קהל קונים גדול, כי זה חלק מהעניין. מי שאומר שזה לא מעניין אותו פשוט לא אומר את האמת. חשוב לי, כמובן, שאלו יהיו ספרים לטעמי, והטעם שלי מאוד מגוון, אז זו לא בעיה. יש כמה ספרים בסדרה שיש להם אופי יותר ביוגרפי, אבל זה ממש לא מחייב".

     

    הספר הראשון בסדרה, "לחווה לא היתה אמא", מאת אלה מושקוביץ-וייס, אכן נושא עמו אופי ביוגרפי, כולל סיפור אחד על עורך ספרים ידוע ואישה אמביוולנטית. לפסח לא דחוף שיבינו שהסיפור מבוסס על יחסיו עם מושקוביץ-וייס. הנאמנות של הסיפור למציאות לא רלוונטית בעיניו. חשוב לו לא להסגיר דבר מתהליך העבודה שלו עם הסופרים, תהליך שהוא רואה בו כמעט טיפול פסיכולוגי, או לחילופין, וידוי קתולי. הוא מעדיף להיות מעורפל בנוגע לאופי עבודתו ולהשרות סביבו תחושה מיסטית, כמעט אלכימית. המסתורין והחשאיות הללו חשובים במיוחד נוכח העובדה שמתוך חמישה או שישה ספרים שיצאו מידי שנה בסדרה החדשה שלו ב"ידיעות אחרונות", רק שניים או שלושה יהיו של יוצרים שזה ספרם הראשון. שאר המקומות שמורים לאנשים ידועים יותר, כמו אסי דיין, שספרו הוא הבא בתור. אם ניתן בכל זאת לאבחן סדרה לפי הספר הראשון שרואה בה אור, הרי שמאסופת הסיפורים של מושקוביץ-וייס דומה שפסח מחפש הרבה גיוון.

     

    "הספר של אלה עוסק בנושאים רבים ויש בו עומק פסיכולוגי", אומר פסח, "הגיבורים שלה נמצאים תמיד ברגע מכריע בחייהם, לפני בחירה גורלית מסויימת. ולמרות זאת, יש בה הרבה איפוק שאני אוהב. לא להגיד את הדברים עד הסוף, להשאיר לקורא מרווח ומרחב דמיון, כי זה, בסופו של דבר, המשחק בין הקורא לכותב. כמו העוגות המוכנות שקונים בסופר שכתוב עליהן 'אפה בעצמך', זה נותן לקורא תחושה של השתתפות ביצירה. בלי זה האינטראקציה הזו לא משמעותית. אם הקורא לא משלים משהו שחסר בסיפור זה מפסיק להיות מעניין".

     

    האם יש לסדרה החדשה, "קראתי", קו מנחה, האם תנסה לשנות בעזרתה מגמות בספרות המקור?

     

    "אני לא מאמין שקו מנחה זה דבר אפשרי. אולי רק בסדרה שהיא דידקטית. כי אם יש לך קו מנחה אתה צריך להתפשר על האיכות לטובת הדוגמה שלך. אבל אני בהחלט רוצה לשנות, בגלל זה אני במקצוע. אני הייתי רוצה להגיע לכתיבה יותר קלאסית. לא מבחינת השפה, רזה מול שמנה, אלא מבחינת ההתעסקות בנושאים שמעבר לאני הבודד – נושאים שיש להם השלכות רחבות יותר".

     

    אבל בסדרה הקודמת שערכת, סדרת "דרום" בהוצאת "בבל", היה קו מנחה בולט מאוד ומוצהר.

     

    "במובן מסויים כן, וזה נבע מכך שניסיתי להתאים את עצמי לאופי של ההוצאה, שהיה בכיוון יותר ניסיוני, אוונגרדי וכו'. לפעמים זה עלה יפה ולפעמים לא. ועדיין, למרות שהיה קו מנחה, היו שם הבדלים עצומים, בין דרור בורשטיין ודרור פויר, למשל".

     

    אפשר לטעון, שסופרים שנטען שגילית, כמו אתגר קרת או אורלי קסטל בלום, שינו באופן מהותי את פניה של ספרות המקור.

     

    "אני רוצה להבהיר את זה. לא גיליתי אף אחד. סופרים לא מגלים. סופרים מתגלים. אם זה לא היה אני, זה היה מישהו אחר. אני כן ליוויתי סופרים רבים מתחילת דרכם או כמעט מתחילת דרכם. את אתגר ליוויתי עשר שנים, את אורלי חמש עשרה, את ס. יזהר ליוויתי בספר הראשון שפרסם מזה שלושים שנה.

      

    "לא אני שיניתי את הקו של הספרות העברית – אני פשוט הייתי שם, בזמן הנכון ובמקום הנכון ושמתי לב לזה. ואכן, המהפך הגדול ביותר בספרות העברית בשנים האחרונות היה בתקופה של אורלי ואתגר. לא היה עד היום מהפך כזה בספרות המקור".

     

    והיום? כבר אין מהפכים, מגמות חדשות?

     

    "יש ניסיונות לכיוונים חדשים, אבל הם לא מספיק עמוקים ולא מאוד מבוססים. אלו זרזיפים שמתייבשים. כדי שיהיו מגמות אמיתיות צריך זרם שיונע על ידי כישרון וידע גדול מאוד".

     

    כמי שכמה מהסופרים שערכת, כמו אתגר קרת למשל, נמצאים בלב ליבו של הוויכוח על שפה רזה מול שפה שמנה, יש לך העדפות?

     

    "באופן עקרוני זה ויכוח טיפשי. כשלעצמו זה לא אומר לי כלום. בשבוע הספר, למשל, יש קהל שמורכב ממורות לספרות שמקפידות לקרוא ספר בשבוע, בערך, וראיתי מה הן עושות. הן פותחות את הספר באמצע ורואות איזו מן שפה יש לו, אם יש צרופי מילים. אם לא כתוב במקום ארוחת בוקר פת שחרית, הן לא יקנו. כי אם זה כתוב בשפה שמנה אז זה שווה את הכסף, זה עשיר, אפשר ללמוד מזה. זה נראה לי מזוייף. כל אחד יכול לעשות את זה. לוקחים את אוצר המילים העברי ומצרפים מילה למילה. זה קלישאות. השפה צריכה להיות מותאמת לנושא. ספר מתח לא צריך להיות כתוב בשפה נמלצת, למשל. אני בפרוש לא אוציא ספר רק כי יש לו שפה מרשימה."

     

    האם אתה יכול להצביע על סופר שלא אתה ערכת את ספרו, שאהבת?

     

    "יש את מאיה ערד, שכתבה את 'מקום אחר ועיר זרה'. יש לה תעוזה, חשיבה מקורית, והיא הצליחה להשתמש בצורה ישנה ולהפוך אותה לחדשה".

     

    ולמה אין כאן יותר התחדשות, איזו צמיחה של ממש, לדעתך?

     

    "כי המון אנשים כותבים בלי לקרוא. זו הבעיה הכי גדולה. נדמה, בניגוד לתחומי אומנות אחרים, שכתיבה לא צריך ללמוד, כי כולנו יודעים קרוא וכתוב ולכולנו יש רגשות ומשברים. לכאורה זה בא לנו באופן טבעי. מישהו דורך לך על הרגל אז אתה צועק, אבל צעקה זה עוד לא שיר, ואני חושב שרוב ספרות המקור של ימינו היא צעקות של כאב ושמחה במובן הפרימיטיבי ביותר. הן עדיין לא עברו את התהליך שהופך אותן ליצירה.

     

    "זה נובע מכך שאין התייחסות מקצועית לספרות ואנשים לא לוקחים את זה ברצינות, כי אף אחד לא דורש שיקחו את זה ברצינות. צריך ללמוד לקרוא ולא רק לכתוב ולהבין איך לשלב את הקריאה בכתיבה. אין מודלים. אנשים יודעים לכל היותר על הספר האחרון שהופיע בסדרה שבה הספר שלהם עומד להתפרסם חודש קודם. מעבר לזה כבר לא יודעים, לא קראו. אין מרחב, אין פרספקטיבה והכל מתרחש ברדיוס של סנטימטרים."

     

    אז זו אשמתם של היוצרים?

     

    "לא הכל אשמתם של מי שכותבים ואפילו לא לחלוטין אשמתם של המו"לים. זו אשמתה של השיטה. השיטה היא שיטה קפיטליסטית והכל עובד על רווח והפסד. המו"ל מעוניין להוציא ספרים שנמכרים והכותב מתאים את עצמו לרצונותיו של המו"ל וזה נמשך הלאה. למה ביקורות הספרות כל כך קצרות? כי השטח הולך לפרסומת של משהו שהעיתון מרוויח ממנו, אז גם שם אין התרחשות רצינית ומקצועית. צריך להרגיל שוב את הקהל לקרוא גם דברים שהם לא רבי מכר".

     

    לתחושתך, יש בשנים האחרונות אינפלציה של ספרות מקור?

     

    "כמובן. מכיוון שאין מעצור מקצועי, ולא צריך ללמוד מה לכתוב, ואני לא מתכוון ללימודים אקדמאים בתחום, אז כל אחד יכול ואין יראת כבוד. אין מודלים גדולים ומפחידים. סופר צרפתי שמתחיל לכתוב חושב 'אלוהים, יש לי את פרוסט על הראש', איזה פחד! כאן אין. זה שכתב לפניך כתב ככה, ואני אכתוב יותר טוב. הם רואים רק את האחרון שבא לפניהם וחושבים 'הוא חבר שלי, יושב באותו קפה, קראתי עליו במדורי הרכילות, אז מה יש לי לפחד ממנו?' יש בזה יתרון וחיסרון. היתרון הוא שסופר צעיר שמתחיל לכתוב כאן, לא מפחד. הוא לא יודע אפילו שהוא אמור לפחד. אין לו ממה. בחו"ל יושבת להם על הראש כל המסורת הספרותית. כאן אין את זה. יש כאן איזו תמימות ילדותית שאומרת לפני לא היה כאן כלום. מצד אחד זה טוב כי אתה מעז יותר. אבל החיסרון הוא שאין ידע. פה סופרים מתים ושוכחים אותם, אפילו לפני שהם מתים. צריך לדעת ולקרוא כי אחרת אתה חושב שאתה הראשון שהמציא את הגלגל."

     

    והגישה הזו נובעת מהעובדה שקטן כאן מידי, שהכל אותה ביצה?

     

    "פעם היה יותר קטן והיתה יראת כבוד. זה נובע מכך שאין פרספקטיבה של ספרות או תרבות בכלל. כולנו שווים, כולנו מוציאים את הדפים מהמחשב והכל נראה אותו דבר. אתה יודע לכתוב על עצמך? יופי, אני יודע גם. אין מה לעשות. בספרות אין דמוקרטיה. זה נשמע על פניו נחמד, אבל זה לא באמת ככה. ספרות זה משטר של היררכיה. אנחנו לא שווים בכלל. יש הכי טובים, פחות טובים והכי פחות טובים. ולהיות הכי פחות טובים זה הכי קל. עשיתי פעם ניסיון באחת ההוצאות שלא ננקוב בשמה, אחרי ששיגעו אותי שאני לא מביא רב מכר. ישבתי עם גברת אחת שלא כתבה מימיה, והרכבנו סיפור שהיה אכיל ומהיר, והוא לא רק נכנס לרשימת רבי המכר, הוא גם נמכר בעשרות אלפי עותקים. אחר כך רציתי להרוג את עצמי, כי יכולתי הרי לעשות את זה לבד. פתאום זה נראה כל כך קל – הקלות הבלתי נסבלת של הכתיבה. זה מה שאנשים אוהבים."

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הספר הראשון בסדרה החדשה. אופי ביוגרפי
    פסח. האם מצא את המנוחה והנחלה?
    לאתר ההטבות
    מומלצים