שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מטוס של קרב ממריא
    הוא מנכ"ל קרן הון סיכון, הוא היה טייס קרב, איש הערוץ הראשון, ובין כל אלה הוא גם סופר מצוין. אריאנה מלמד נפגשה עם אליעזר יערי בעקבות ספרו "הצטלבויות", ושמעה ממנו על פחדים, סבאות, חוסר ביטחון עצמי וחוסר תוחלת מדינית

    באתר הרשמי של הקרן החדשה לישראל, בגרסה האנגלית, משקיף על הגולשים פורטרט של המנכ"ל, חנוט היטב בחליפה ועניבה, ואפשר לקרוא שם שאליעזר יערי היה פעם טייס קרב, ואחר כך היה כתב בערוץ הראשון וגם מנהל התוכניות במשך שנים, ואחר כך פרש ויצא ללימודים בהארוורד ואחר כך נתמנה למנהל הקרן, אבל אין שם אף מילה על הקריירה הרביעית שלו.

     

    זה עתה הגיח למדפים ספרו השני, "הצטלבויות".

    קדמה לו אסופה של סיפורים קצרים ובין שני הספרים חלפו שנים ארוכות. ארוכות מדי לטעמי. אני אוהבת את הקול המפוכח והיציב של יערי בכתיבה, שנדמה שהוא המשך ישיר של קולו בשיחה. כך שבתחילה אני מבררת איתו מה צריך לתת לו כדי שיעזוב את כל עיסוקיו הארציים התובעניים ויתיישב ורק יכתוב.

     

     

     

    אנחה יהודית

     

    ואז הוא לוקח נשימה ארוכה. בקצה שלה אפשר לשמוע אנחה יהודית, ובסופו של דבר הוא לא מקבל את ההצעה. "אני צריך סוג מסוים של בטחון שיש מי שרוצה לקרוא", הוא אומר. קצת קשה לו להתמודד עם מחמאות, ואם האיש הרהוט הזה, שמנוסה בהתנסחויות מהירות וקולעות, קצת מתקשה להגיב כשהוא שומע שהספרות שלנו זקוקה לקולות כמו שלו, זה מפני שטרם פיתח לעצמו אגו ענק ושברירי ופריך כמקובל אצל מחברי המלים בכריכות.

     

    יערי בכלל לא בטוח שלספרים יש עתיד, אבל כשאנחנו מסלקים את המכשול ההיפותטי הזה נותר הדבר האמיתי: "לא חושב שהייתי יכול לסדר לעצמי תוכנית התנתקות. לא יכול לסגור את הפער הזה באופיי, שמחייב אותי להיות מעורב כל הזמן בדברים שכואבים לי ואין לי דרך לפתור אותם בספרות".

     

    וספרות בעיניך לא משנה את העולם, לא פותרת בעיות?

     

    "ספרות עובדת ברמת הזכרון. התודעה והזכרון, לא הפתרון. אני מאמין בכוחה של המילה, אבל המלים שלי לא יוציאו המונים לרחובות, ואני לא בטוח שאני מעוניין בזה בכלל".

     

    "הצטלבויות" הוא ספר שמעורב בדברים שכואבים ליערי. הוא מתרחש כאן ועכשיו, בירושלים מוכת אינתיפאדה שהפכה כעורה ומצולקת וחשדנית ורעה ליושביה. מן הפסיפס האנושי המרהיב שלה הוא בוחר נידחים: נזירה שיוצאת לראשונה אל העולם כדי ללמוד מעט עברית.

     

    עולה חדש מרוסיה, שנפשו נקשרת בנפשה. על שניהם ועל העיר, על מצוקותיה והאלימות האיומה שבה, מתבונן המתעד: במאי טלויזיה מתוסכל ומובטל שמנסה ליצור סדר בעולמו באמצעות סרט דוקומנטרי על הנזירה. הרבה כשלונות צפויים לו, מפני שהוא לא מבין כי בחוץ, מעבר לפריים, יש עולם – וזה ממשיך לרדוף אותו בכאוטיות המכאיבה שלו תוך כדי עשייה. כיוון שליערי אין אגו של סופר, הוא מתנדב לומר דברים על הסוף – אחרי תהפוכות רבות, יש סוף מלא התחלות וחששות, אבל לא נגלה אותו כאן.

     

    קראתי לאט ומתוך תחושה הולכת וגוברת של הערכה לשזירה הנבונה והנכונה של העלילות, לקווים העדינים שבהם יערי מצייר דמויות שהולכות ונהיות מורכבות יותר ויותר, לכך שהספר אינו נרתע לרגע מן הכאן-ועכשיו הכואבים שלנו. מעברו השני של קו הטלפון ממש אפשר לשמוע אותו מושך בכתפיו: "זה ספר ירושלמי", הוא אומר.

     

    לא מכירה ז'אנר כזה.

     

    "נו, כמו סוודר ירושלמי ושיר ירושלמי? דברים שיש בהם יישוב הדעת והם נראים קצת כבדים?"

     

    הייתי בוחרת בהתנסחות קצת פחות מזלזלת: "הצטלבויות" הוא פשוט ספר טעון ברבדים של עומק. חלק מהם מגיע, כמובן, מן החיים של יערי. כפי שגיבורו נפרד בספר הזה באיחור רב מילדותו ומאביו הגווע, אבל לא נפרד מזכרונות של משפחה כאובה שהשואה תמיד היתה חלק ממנה ומחיי הדור הבא, כך עבר גם יערי בשנים האחרונות תהליך שבמילותיו "מיקם אותי על הרצף הגדול יותר, ועכשיו אני יודע היכן אבן המייל שלי ניצבת בו".

     

     

     

    ומצאת שזה רצף יהודי, והישראליות היא רק חלק קטן בו?

     

    "איך אפשר אחרת? רק בשנה שעברה נסעתי במשלחת המשותפת של יהודים וערבים שביקרה בין היתר באושוויץ. לפני כן, תמיד לא רציתי לנסוע לגרמניה ולפולין, הלכתי בעקבות אמי שלא רצתה לשוב לשם, אבל אחרי שהיא נפטרה כבר לא היה מי שיאסור עלי את המסע הזה. ורק שם, בעיר של אבי בטרנוב, גליציה, הבנתי מהיכן הם והיכן אני נמצא בנקודה הזאת: אני, שהייתי אמור להיות הפתרון – כמו כל בני דורי שגדלו בצל הזכרונות של הוריהם – עכשיו אני צריך לחפש פתרונות טובים יותר".

     

    "בגיל 55  אני כבר יודע, די בצער, שבני דורי בארץ הזאת, אלה שקיבלו עליה אחריות ומחויבות למה שקורה כאן – רובם עושים זאת בצורה מפוקפקת. רובם שבויים באתוסים אירופיים ישנים, ואם יש לי תפקיד, זה לחולל שינוי. וכל הזמן מתוך מעורבות. כל הזמן מחובר".

     

    האיש כמו הספר.

     

    "אבל הספר לא מחובר לטרנדים אופנתיים, לא עוסק במוך הטבור האישי כשלעצמו, ויש בו סימני שאלה גדולים. בכלל, אני נזהר מאד מאנשים שיש להם פתרונות סופיים, תשובות מוחלטות. כאלה יש רק לפנאטים ולאנשים שמוכנים לרצוח בשם רעיון".

     

    את המלחמות הזעירות של גיבוריו ב"הצטלבויות" – שכמו כולנו רוצים לחזור הביתה בשלום ובינתיים אנוסים לנהל מלחמות קיום, מאבקי זוגיות, משברים של אמון ואמונה ומערכות אישיות של הישרדות בזמנים רעים – יערי כותב בדקות ובפיכחון של ריאליסט מושבע שאינו מתפתה אפילו לרגע לנסוק מעל לקרקע המציאות.

     

    והמציאות מזמנת להם את מה שהוא חש בעצמו בשנה האחרונה: "אני מרגיש שאני נתון בספין כל הזמן. בכל רמה ממלכתית, פוליטית, חברתית. הטלויזיה משדרת ערב התרמה ל"לתת" ואני קרוע על יצפאן? אבל הערב הזה נועד לשרת בעיקר את השוס הבא שלו, של קטורזה, של יאיר לפיד".

     

    "בונים גדר ועושים ממנה חומה? זה נועד לשרת לא את הדבר שלשמו נבנתה, אלא את שאיפות ההתבדלות ההולכות ומתגברות. כבר יש גדר סביב נבטים ועומר, ויש גדר בין קיסריה לבין ג'יסר א-זרקא, ויש הגדר הלא-נראית שמקיפה את תל אביב וגוש דן וחוסמת אותן מפני העולם, ויש סיפור שמספרים לנו על הגדר, וסיפור שמספרים לנו על אודות ההתנתקות, וסיפור שמספרים לנו על עצמנו בזמן הזה – יותר ויותר אני חש שזה לא הסיפור הנכון, וגם אם הוא נגמר בנצחון – אז מה?"

     

     

     

    "הבעייה עם מלחמות על החיים ועל המוות היא, שאחר כך צריך לחיות עם המנוצחים – ואנחנו מתנהגים כאן כאילו נוכל גם לנצח וגם לחיות לבד. בכל רמה שתבחרי: נניח שננצח בבחירות הבאות את החרדים. אז מה, הם יפסיקו להתקיים? הצרכים שלהם יתאיידו?"

     

    "אנחנו חיים פה מתוך רצון הולך וגובר למחוק בני אדם, ומתוך אמונה עיוורת ואידיוטית שאפשר למחוק אותם לגמרי, ואני חש שאין למעלה יד מכוונת, שאין לעסק הזה אלוהים ואבא ואמא – וכאן מתחיל התפקיד שלי ושל בני דורי. בהעדר יד מכוונת, אנחנו אמורים לעשות את העבודה".

     

    לעשות כל הזמן

     

    התרגום הפרטי שלו לחרדת הנטישה ההורית הזאת שגם בוגרי בני גילו חשים בה, מבחינה רעיונית, הוא הצורך לעשות כל הזמן. מנהלה של הקרן החדשה לישראל שורף המון דלק במסעותיו בין הפרוייקטים השונים שהוא גאה בהם כל כך, התחלות אזרחיות צנועות של שינוי וסיכוי ותקווה.

     

    למרות שהחיים דאגו לו לשפשוף רציני ועימותים לא מעטים, יערי הוא איש אופטימי שיודע להתרגש. אפילו בנימת הקול שלו אפשר לשמוע את זה כשהוא מדבר על פרוייקט-טיפוחים שלו, יוזמה ששמה "קרן הון לסיכוי". אם טרם הפכתם לציניקנים מושבעים עד ניהיליזם ממש, אתם מוזמנים להתרגש איתו. "התפקיד שלי הוא בעצם בחיבור של כוחות, וכאן חיברתי אנשי חינוך ואנשי היי טק למיזם חדש בבתי ספר".

     

    "הקרן לקחה את טבריה כמודל – בשנת 2000, במבחני אוריינות, התברר ש – 38% מבוגרי כיתה ו' פשוט לא ידעו קרוא וכתוב. בשנה שעברה, בגלל המעורבות של הקרן, השיעור יר ל – 5% בלבד. איך עושים דבר כזה? במעורבות אישית ובאמונה של כל המשתתפים, בהקשעה כספית שתתפלאו לשמוע שהיא בסך הכל דולרים בודדים פר תלמיד. בחיבור בין כוחות חינוך עם גישות חדשניות לבין מורים ותיקים, בשיתוף ולא באלימות. וכן, זה עובד".

     

    והוא מתנהל בין מה שמצליח למה שעדיין כרוך במאבק גדול, כמו שורה של פרוייקטים שהקרן החדשה מעורבת בהם בדרום, בקרב הבדואים. "מה זה יישובים לא מוכרים?", הוא תוהה רטורית, "מדובר בבני אדם שאינם מוכרים למערכת, שהיא פשוט מכחישה את קיומם בסדרה של טעויות שהחלו ב-1948, כשהבדואים מנו 4,000 נפשוץ עכשיו יש 180,000. איזו מערכת מטומטמת יכולה להמשיך ולהתעלם מהם כל השנים?

     

    בחודש האחרון, לראשונה מאז קום המדינה ובעקבות מעורבות של הקרן, הכירו סוף סוף בישוב בדואי אחד. זה ממלא אותך בתחושה של סיפוק?

     

    "לרגעים. אחר כך פשוט צריך להמשיך ולחבר כוחות".

     

    וכשנגמר הכוח, לאן הפנטזיה לוקחת אותך? למקום אחר וטוב מזה שיש לנו?

     

    "לא, אף פעם לא הייתי שותף לחלומות ההגירה של ישראלים. הם לא יפתרו כלום. רק לפעמים הייתי רוצה לראות את עצמי מרחף גבוה מעל הרעש, מביט מתוך שקט גמור מלמעלה בתמונה הגדולה, ומסוגל להבין את התמונה הגדולה. אחרי 11 בספטמבר, בפינה שיש לי ברדיו, סיפרתי למאזינים על המראה מתצלומי לווין. כל המהומה, כל האימה – ומלמעלה זה נראה כאילו שמישהו כיבה גפרור. לא יותר".

     

    זה מבט שבמקרה הטוב יש לטייסים. מתגעגע?

     

    "לא לטיסה באשר היא, לא להתנייד מראש פינה לבאר שבע בגובה אלפיים רגל. זה משעמם. הגעגוע הוא לתחושה שיש לי כנפיים".

     

    אין לך. זה רק דימוי.

     

    "אבל הוא היה מציאות עבורי, כשמטוס ואני היינו דבר אחד, כשיכולתי להרגיש שאני, אני ממש, מטה את הכנפיים שלו ומרים את האף. זה היה במיראז'ים של פעם, ואני מניח שזה קיים בדברים שהילדים מטיסים היום. לא פחות מכנפיים".

     

    ולהמולה התקשורתית אתה לא מתגעגע לפעמים?

     

    "רק לתחושת המיידיות. ומצד שני, לרדוקציה של כל דבר ל-30 שניות או ל-10, בכלל לא. 'תספר לי על מה הספר שלך בעשר שניות' - איך אפשר בכלל לעשות דבר כזה ועוד להאמין שמתקיים פה סוג של דיאלוג?"

     

    אני מבקשת לנתק אותו מעט מתחושת האחריות המופרזת שהוא נושא על כתפיו, ורוצה לשמוע על הדברים ששימחו אותו בשנה האחרונה – חוץ מ"הצטלבויות". גם אם הוא לא כותב במשרה מלאה, יערי שותף לתחושות האופפות יוצרים כשהספר שלהם מגיע למדפים: חרדה והתעלות, שמחה ופסימיות עמוקה – ואלה רודפות את אלה במרווחי זמן קטנים ודי מבהילים.

     

    לא פשוט לשגר לעולם תינוק של מלים. אבל הוא שוב מתייצב עם הרגליים נטועות בקרקע, ומספר קודם כל על הנכדה שנולדה לו ומייד כשנהייה סבא אליעזר רץ לקנות לה את "אליעזר והגזר". ואחר כך הוא חוזר לפרידה מן ההורים. מאמא שלו, שהיתה עובדת סוציאלית מן הראושנות בישראל, שהקימה את השרות למשפחה ושדגלה בצניעות מופלגת, על סף הסיזיפיות.

     

    "אף פעם לא היתה מכונית בבית, לחם קימל מאתמול נחשב לחם ראוי מאד, וכך כשהיא הסתלקה מן העולם נשאר אחריה כסף. חשבנו, אחי ואני, מה לעשות בו והקמנו קרן שעוזרת לנשים לשבור את תקרת הזכוכית, שתומכת ביזמות מקומית של נשים. לפני שבועיים חגגנו טקס סיום של יוזמה כזאת, שלימדה נשים בשלניות משכונות בירושלים להפוך את הידע שלהן לנכס כלכלי ולנהל קייטרינג. ראיתי שם נשים חדשות, שומחתי בהן מאד, ואמרתי לעצמי, וואלה, אמא – שיחקת אותה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    יערי: ספרות עובדת ברמת הזיכרון
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים