למה אנחנו פוחדים מדחייה?
אין אדם אשר לא חווה דחייה בחייו. אולם בעוד חלק מהאנשים מגיבים לדחייה בקור רוח, אחרים נפגעים ממנה קשות ומגיבים באופן הפוגע ברווחתם האישית ובמערכת הקשרים שלהם עם הזולת
אין אדם אשר לא חווה דחייה בחייו. אולם בעוד חלק מהאנשים מגיבים לדחייה בקור רוח, אחרים נפגעים ממנה קשות ומגיבים באופן הפוגע ברווחתם האישית ובמערכת הקשרים שלהם עם הזולת. "רגישות לדחייה" (Rejection Sensitivity; RS) היא הנטייה לצפות בחרדה ובחלחלה רבה להתרחשותה של דחייה על ידי אנשים החשובים לאדם הנדחה.
כל אחד נושא עמו דחייה
ציפייה זו מתפתחת בעקבות דחיות בעבר. לאנשים המצפים בחרדה לדחייה יש נטייה לתפוש את התנהגות הזולת כלפיהם כדחייה (בין אם תפישה זו מעוגנת במציאות ובין אם לאו), ולהגיב כלפי דחייה נתפשת זו באופן המערער את יחסיהם עם הזולת. בסופו של דבר, החרדה העזה מפני דחייה גורמת להם להתנהג באופן המביא להתממשות חששותיהם הכבדים.
מה יכול להיות ההסבר להתנהגות זו? במאמר העומד להתפרסם בגיליון אוקטובר של כתב העת Psychological Science נדרש צוות חוקרים בראשות ג'רלדין דאוני, ובכללם ויויאן מוגיוס, אוזלם איידוק, בוטינה לונדון ויואיצ'י שודה (Downey, Mougios, Ayduk, London, Shoda) לשאלה זו.
התפתחות מנגנונית
החוקרים העלו הסבר לפיו RS התפתח מלכתחילה כמנגון המגן על האדם מפני דחייה על ידי אנשים משמעותיים בחייו, ומפני דחייה על ידי קבוצות חברתיות. אם אדם חווה בעבר כאב הקשור בדחייה, הרי שהגנה על העצמי מפני דחייה נוספת - תוך שימור מערכות יחסים קרובות עם אחרים - מהווה יעד חשוב עבורו, ולכן מתפתח מנגנון הציפייה בחרדה לדחייה.
אולם, מנגנון זה הופך לגורם מפריע כאשר הוא מופעל באופן אוטומטי, גם כאשר אין רמזים לדחייה אישית בסביבה והפעלתו גורמת לשרשרת פעולות שבסופו של דבר מביאות להתגשמות הציפיות לדחייה. לבחינת הסבר זה נבדקה ההשערה שבקרב אנשים בעלי רמות גבוהות של RS יופעל המנגנון באופן אוטומטי עם כל חשיפה לגירוי הקשור בדחייה, גם כאשר דחייה בפועל אינה בהכרח קיימת.
צורת המחקר
במחקר נטלו חלק 43 סטודנטים: 26 גברים ו-17 נשים. בשלב הראשון של המחקר כל משתתף מילא שאלון שמדד את רמת ה-RS שלו: השאלון בחן אם קיימות בקרב המשיב ציפיות לדחייה על ידי דמויות חשובות בחייו. השאלון כולל מספר תיאורים של אינטראקציה דמיונית עם אדם קרוב (למשל, "חבר טוב שלך מבקש שתעשה לו טובה גדולה"), אשר אחת התוצאות האפשריות שלה היא דחייה על ידי האדם הקרוב. עבור כל תיאור, התבקש המשיב לציין את מידת החשש או החרדה שלו מפני תוצאת האינטראקציה ומה לדעתו הסבירות שתוצאת האינטראקציה תהיה דחייה.
בשלב השני כל משתתף צפה בסדרת תמונות של ארבעה ציירים מפורסמים: אדווארד הופר, אוגוסט רנואר, מארק רותקו וז'אן מירו (Hopper, Renior, Rothko & Miro). תמונותיו של הופר מתארות דחייה (למשל, תמונה של אשה המפנה את גבה אל גבר המליט פניו בידיו), תמונותיו של רנואר מתארות קבלה (למשל, תמונה של זוג מאוהב היושב על הדשא), תמונותיו של רותקו הן אבסטרקטיות ומשרות אווירה שלילית ואילו תמונותיו של מירו הן אבסטרקטיות ומשרות אווירה חיובית.
לפי קצב המצמוץ
במהלך הקרנת חלק מהתמונות הושמע לנבדקים (באוזניות) באופן אקראי רעש (לבן) פתאומי שמטרתו לעורר בהלה. תגובת הבהלה שלהם נמדדה על ידי עלייה בקצב המצמוץ. עלייה בבקצב המצמוץ היא תוצאה ידועה של רעש מבהיל. מחקרים קודמים מצאו שניתן להשפיע על עוצמת המצמוץ באופן הבא:
כאשר משמיעים לאנשים הצופים בתמונות רעש מבהיל, קצב המצמוץ של אנשים הצופים בתמונה לא נעימה (למשל, של אדם המכוון אקדח כלפיהם) עולה. ההסבר לכך הוא שכאשר אנשים מצויים ממילא ברמה גבוהה של עוררות כתוצאה מגירוי שלילי, תהייה עלייה בתגובות רפלקס מיגננתיות (כגון של מצמוץ).
התוצאות
מן התוצאות עולה כי בעת צפייה בתמונות של הופר המתארות דחייה, נמצאה עליה בקצב המצמוץ בתגובה לרעש בקרב אנשים בעלי רמות גבוהות של RS בהשוואה לקצב המצמוץ שלהם כאשר צפו בשלושת סוגי התמונות האחרים. ואולם, בקרב אנשים בעלי רמה נמוכה של RS לא נמצאה עלייה זו.
ניתן להסיק שבקרב אנשים בעלי רמות גבוהות של RS מופעל מנגנון הציפייה לדחייה באופן אוטומטי עם כל חשיפה לגירוי המתאר דחייה. אנשים אלה נוטים לתפוש (או לפרש) את התנהגות הזולת כמביעה דחייה (גם כשבמציאות אינה כזו). פירוש זה מעצים את תגובותיהם לדחייה כביכול.
יתרון הסתגלותי
חשוב להדגיש כי למנגנון זה יש יתרון הסתגלותי: הוא מאפשר להגיב באופן מהיר ומגננתי לאיומים בסביבה, מבלי שיהיה צורך לעצור ולחשוב תחילה. אולם מנגנון חירום זה הופך לגורם מפריע אם הוא מופעל גם כאשר האיום הוא זעיר, או כאשר נדרשת מחשבה אסטרטגית ("האם הזולת באמת משדר דחייה"?) ולא תגובה אוטומטית.
