שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    החיים מחוץ למוסד

    חצי מתחילת שנות התשעים עברו עלי בין כתלי "רוקסן". איך היה? חם, מזיע ומלוכלך. אבל היו גם רגעים גדולים

    קשה לי להאמין כמה הופעות ראיתי ב"רוקסן". כמה ערבים העברתי במקום ההוא. עשרות רבות של הופעות. רובן, אגב, מאוד לא מוצלחות – בלשון המעטה.

     

    "רוקסן", מועדון רוק, היה המוסד החשוב, לכאורה, ה"בארבי" של הימים ההם – רק בלי הניהול האסרטיבי והאגרסיבי של שאול מזרחי. "רוקסן" - תמיד עם האיחורים הבלתי נסבלים, הסאונד המכעיס, הבארמן האנטיפת וחבורה קבועה של תל אביביים עתירי-פוזה, שלא התרחצו שבוע והיו משוכנעים שסיאטל זה פה ממש ממול ורמת החייל היא בעצם רובע בצפון לונדון. (שרון מולדאבי, אז סולן "גן חיות", הגדיר זאת יפה: "בהופעות מחוץ לעיר אנשים באים ליהנות, ב"רוקסן" עומדים מולך בידיים שלובות ומסתכלים עליך במבט של 'מה הקטע שלך'?")

     

    בעצם, לא היה דבר יותר מנותק מהמציאות התרבותית הישראלית מאשר "רוקסן". לא מפתיע שזה המועדון שהכתיר את גל "הלהקות של שינקין" – כמו שאהבו לקרוא אז לגדודי הרוקנ'רול החדש, שישבו בלילות ב"מדבר" או "הגלולה" וחשבו שמ"רוקסן" או מ"קולנוע אלנבי" או מ"לוגוס" תצא הבשורה.

     

    אז זהו, שלא. ממש ממש לא. אני יכול למצוא את עצמי מתגעגע ל"עיר הנוער" של 1981 אבל לא ל"רוקסן". המקום ההוא לא חסר לי בשום צורה שהיא, למרות שלפחות במשך שנתיים הוא היה כמעט ביתי השני – בתוקף תפקידי ככתב קטן לענייני מוזיקה, בעיתון יומי שגם הוא כבר לא איתנו.

     

    היציאה ל"רוקסן" חייבה אותך לדעת שאתה הולך לדשדש בבוץ בחורף או למות מחום בפנים, בקיץ. אני עוצם את העיניים וחושב מה הדבר הראשון שאני זוכר משם – ומיד עולים בי זכרונות-בלהה, נשען על הקיר והתאורה הבלתי ידידותית מכה ברחבת הבטון, העיצוב המנוכר של החלל שמול הבמה, העמוד המפלצתי שהסתיר תמיד את הבאסיסט שמימין. עומד על הרגליים עד שהגב צורח הצילו, מחכה למאיר בנאי, שמגיע שיכור אחרי חצות, להופעה של עצמו ועולה לבמה ב-1 בלילה.

     

    מזיע, כשאני חושב איך כמעט נמעכתי למוות בתור האימתני בכניסה ל"פוריין אפייר", איך קפצו לי על הראש כמה חבר'ה מהכיתה של מאור כהן, בהופעה (הראשונה?) של "זקני צפת" - לפני עידן הפירסינג בזין, הקסקט ההפוך ומכנסי-תלתל שבקושי מכסים לך את הביצים, הפוגו היה סימן שאתה צעיר.

     

    מכיוון שכמעט הייתי רזידנט ב"רוקסן", יצא לי גם לחוות בעיניים פקוחות לרווחה כמה תצוגות תכלית מופלאות. רשימה חלקית מאוד: חמי רודנר שואג "אחד אלוהים" רגע לפני ש"איפה הילד?" מוציאה את "זמן סוכר". אמיר צורף מנהיג מופע גדול של ג'ינג'יות במופע בכורה. ברי סחרוף ורמי פורטיס ומלכה שפיגל, שתמיד היו שילוב נאה, ערב להקות פאנק צעירות עם "קוקו בלוף והיתושים" ו"נשרפת" ו"מפגרת", זאב טנא מזנק כמו חתול שחור ביער אפריקני, קורס נופל ומתעופף על המתופף ישראל נחום, האשה שעזבה אותי פוגשת את האשה שהתחתנתי איתה ומייצרת טלנובלה על רחבת הבטון - ושיא השיאים: רדיוהד. בתל אביב, רדיוהד בתחילת דרכה, עדיין להקת רוק מצויינת ורעבה.

     

    אין בי געגוע. לא למה שהיה אז ולא למי שהייתי אז. יצא לי לפגוש עשרות מועדוני רוק שבעליהם לא מאמינים בהכרח שהקהל צריך לסבול משירותים מטונפים, איחורים שלא ייאמנו ובירות במחיר מופקע. אני חושב ש"בארבי" ו"תמונע" יכולים לשפר מאוד את תנאי הצפיה וההאזנה ואת השירות ללקוח בהופעות, אבל גם במצב הנוכחי הם טובים לעין ערוך מ"רוקסן".

     

    וכשחושבים על זה, אז אפילו השם היה גרוע. רוקסן? רוקסן?? השיר הכי מחורבן של "פוליס", שאפילו ריטה עשתה לו קאוור?

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ארז ארליכמן
    צעק "אחד אלוהים". חמי רודנר
    צילום: ארז ארליכמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים