שתף קטע נבחר

צילום: איי אף פי

עכשיו אני יודע למה קוראים למקום ראס א-שטן

עמית הגי (27), סטודנט לווטרינריה מרחובות וחובש בצבא, היה עד למתקפת הטרור בראס א-שטן וסייע לחלץ נפגעים. עכשיו הוא התפנה לכתוב עדות אישית: "לא אשכח את החבר'ה הישראלים שהגיעו עם הב.מ.וו שלהם והגולף החדשה, ועשר דקות אחרי הפיצוץ נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה"

ביום חמישי בבוקר קמנו והכל היה רגיל, אותו ים, אותו רוגע, וגם אותם פיצה וצ'יפס וטחינה. דיברתי עם חבר שלי, יובל, ואמרתי לו: "אולי נלך הלילה לסנטה כדי לתפוס את הזריחה מחר מג'אבל מוסא". אבל לאחר ארבעה ימים שלא עשינו כלום, לא היה לנו כוח, אז החלטנו לדחות את זה למחר. החלטה שהשאירה אותנו בלב התופת.

 

הכל התחיל ביום ראשון שעבר הגענו לתחנה מרכזית ברחובות לתפוס אוטובוס לאילת, וכשהגענו, גילינו שהמקומות באוטובוס מוזמנים. הנהג אמר שאנחנו יכולים לעלות, אבל שייתכן שנצטרך לעמוד אם יגיעו האנשים. בכל תחנה שעצרנו ראינו איך אנחנו מאבדים את הכיסא, וזה גרם לנו לחשוב על חברי הכנסת, שדואגים לכיסא כל הזמן.

 

הגענו לאילת ומשם המשכנו לראס א-שטן והכל התחיל טוב. כשהגענו למון-איילנד המקום היה עמוס יחסית, אבל לא יותר מדי. בלילה הראשון התחברנו כבר לכמה אנשים עם אנרגיות מאוד חיוביות, ולאחר כמה כוסיות ערק הכל נראה יותר טוב.

 

למחרת בבוקר התעוררתי, הבטתי בחלון והשקפתי על שלוש בנות שהשתזפו חשופות חזה. חשבתי שאני עדיין חולם, אבל הבחורות היו שם גם אחרי ששטפתי את הפנים. חשבתי: "וואלה, היום התחיל טוב", והאמת הוא גם המשיך טוב. הכל היה רגוע. הים היה מדהים והאנשים מדהימים. אף פעם לא ראיתי אנשים כל כך רגועים ונחמדים.

 

הכל התנהל לאט. מה שנקרא "זמן סיני". אם אתה רוצה לאכול, כדאי להזמין כמה שעות לפני. לא שהיה הרבה מה להזמין, אבל פיצה, צ'יפס וטחינה יכולים להחזיק בן אדם הרבה זמן. וככה המשיכו הימים. הכרנו עוד אנשים והדבר היחיד שהטריד אותי קצת זה למה קראו לאבן שבולטת מהחוף ראס א-שטן.

 

אף אחד לא ידע להגיד לי למה. סגרנו על זה שכמה חברה עישנו ג'וינט טוב, וכנראה ראו דברים שאנחנו לא. דבר נוסף שהדהים אותי זה השמיים של סיני. אלו השמיים עם הכי הרבה כוכבים שראיתי. 

 

המצרים הגיעו בלי כלום, אפילו לא פנס

 

ביום חמישי בערב הכל נראה כרגיל. שיחקנו שש בש ושלחנו את רויטל להביא סחלב, בזמן שישבנו בחושה של הבנות. פתאום נשמע פיצוץ. אני ממש זוכר את האוויר רועד בזמן הפיצוץ ואיך שתפסתי את יפעת וזרקתי אותה לרצפה. אני זוכר את הריח הנורא של חומר הנפץ שהזכיר לי מטווחים מהצבא. ואז הגיע הפיצוץ השני מאחורי "הר סלקום".

 

בשלב הזה קמנו והתחלתי לראות מה קורה. הפצועה הראשונה שראיתי הייתה רויטל, שחזרה אלינו עם שני חתכים ביד ורסיסים בגב וברגל. אחריה הגיעו עוד הרבה. היה חושך מוחלט ואחרי שנתתי טיפול ראשוני לרוויטל לקחתי פנס והמשכתי בסריקה. ראיתי פגיעות באמת נוראיות ורצתי כמו מטורף. מכבי האש המצרים הגיעו בלי כלום, וכשאני אומר בלי כלום אני מתכוון שאפילו פנס לא היה להם, והם קראו לי שאבוא ואאיר בשבילם.

 

אחרי רויטל, המשכנו בסריקה וראיתי את עינת נאור (שנהרגה), ששכבה מתחת למסעדה עם פגיעת ראש. היא נשמה אבל היתה מחוסרת הכרה, לידה ישב בחור שכנראה חילץ אותה מההריסות של המסעדה שנפלה. בדקתי במהירות שאין עוד פגיעות רציניות. שמנו לה חולצה רטובה על הראש והסברתי לבחור איך לשמור לה על הנשימה.

 

אחר כך ראיתי עוד שניים שכנראה נהרגו במקום, אחת מפגיעת ראש ואחד מפגיעת בטן וחזה. ניסינו למצוא דופק, לא הצלחנו והמשכנו הלאה במטרה לחזור יותר מאוחר.

 

בשלב זה, הגיע אמבולנס מצרי ראשון. שמנו עליו את רויטל ואת עינת והמשכנו לחפש פצועים. רויטל שהיא גם חובשת, ראתה שבאיזשהו שלב עינת הפסיקה לנשום. המצרים לא ידעו לעשות החייאה או לחפש דופק, ורוויטל ביצעה את העבודה.

 

אנחנו המשכנו לחפש פצועים. היה עוד בחור עם פגיעה בירך, שמישהו שם לו חוסם עורקים הורדנו לו את החוסם, ושמנו לו תחבושת, ואחר כך המשכנו לטפל בעוד בחור עם רסיס בעורף, שפונה ברכב ישראלי.

 

באיזשהו שלב הגיעו שני רופאים ישראלים מחוף סמוך. הם השתלטו על עניין הפצועים, בדקו את הפצועים והחליטו מי יתפנה, מתי ואיך. פינינו עוד פצוע עם רסיס בגב. רופא אחד התפנה עם שני פצועים. הרופא השני נשאר לטפל בשאר האנשים עד שהגיעו האוטובוסים והאמבלונסים.

 

האמבולנסים שהם שלחו לא היו מצוידים אפילו באלונקות, בלי להזכיר בכלל קרש גב, אינפוזיות וציוד חבישה. את הפצועים הרציניים פינינו ב-1:30 בלילה - שלוש שעות וחצי לאחר הפיגוע, ואני מדבר על פצועים עם רסיסים בריאות ובבטן, שבכל מדינה נורמלית היו מזמן על מסוק בדרך לבית החולים. אבל נאלצנו לפנות אותם בטנדרים ובמוניות של בדואים.  

 

לכוחות הסיוע המצרים היה אכפת יותר לדאוג שהעסק יישאר שם, ולא יפורסם. אני צילמתי כמה תמונות, והם דאגו לקחת לי את הסרט מהמצלמה. חיילים מצרים ליוו אנשים לשירותים.

 

לא אשכח את החבר'ה הישראלים שהגיעו עם הב.מ.וו שלהם והגולף החדשה, ועשר דקות אחרי הפיצוץ נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. האנשים האלה יצטרכו לחיות עם העובדה שהם היו יכולים להציל חיים, אבל בחרו להיות פחדנים.

 

לאחר שפינינו את כולם, וסרקנו את כל האזור עד לשירותים, התפנה הראש והתחלנו לחשוב על ההורים. בשתיים בלילה, בחושך מוחלט על שביל ברוחב עשרה סנטימטרים, התחלנו לעלות על "הר סלקום". המקום היחיד באזור עם קליטה.

 

עשינו טלפונים, הודענו שאנחנו בסדר וחזרנו למטה, שם החיילים המצרים כיתרו את האזור ולא נתנו לאנשים לעזוב. אז ישבנו ליד הים ופשוט חיכינו, ואז נחתה עלינו גם העייפות. כשזרחה השמש, ראינו את האמבולנסים הישראלים הראשונים ויחד איתם האוטובוסים שייקחו אותנו מפה, מהמקום הזה, שעכשיו אני יודע למה קוראים לו ראס א-שטן.

 

הביא לפרסום: חנן גרינברג
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הגי. נאלצנו לפנות פצועים בעצמנו
צילום: אביגיל עוזי
"וואלה, היום התחיל טוב". משתזפות בראס א-שטן
צילום: אביגיל עוזי
צילום רפרודוקציה: גדי קבלו
עינת נאור. המצרים לא ידעו לעשות החייאה
צילום רפרודוקציה: גדי קבלו
צילום: רויטרס
ראס א-שטן ביום שאחרי. "עכשיו אני יודע"
צילום: רויטרס
מומלצים