איש הצווארון הכחול

בלי שאף אחד ישים לב, אריאל בית-הלחמי מתחיל עונה שישית כמאמן בליגת העל. בעידן שבו מאמנים הם כמעט האחרונים בשרשרת המזון, ומי שאינו במכבי ת"א או בירושלים צריך להסתפק בשכר מועט ובביטחון תעסוקתי של עובד בחברת כח-אדם, בית-הלחמי מתחיל עוד עונה כמעט מההתחלה.

גם כשהגיע עם גבעת-שמואל לגמר-סל ולחצי-גמר הגביע, אף אחד לא שם את השם של בית-הלחמי ברשימה הקצרה של המועמדים לקידום, למקומות שבהם מאמן נושם אוויר ואומר "עשיתי את זה". אבל הנה הוא פה עוד עונה, ואתמול הוא התחיל אותה בנצחון ביתי יפה על נהריה, שאחרי שנתיים בפיינל-פור מותר כבר לקרוא לה קבוצת צמרת.

אשקלון, כמו נהריה, אמורה לענות על חלומות הפריפריה של הכדורסל הישראלי. במערב אירופה הכדורסל הוא ענף של העיירות והערים הקטנות: טרוויזו וסיינה, מלאגה ו-ויטוריה, פו-אורטז וליון. באשקלון ונהריה יש אולמות בונבוניירה בגודל הנכון, קהל שאין לו קבוצת כדורגל בליגת-העל להתרפק עליה, גאווה מקומית שאין לה הרבה דרכי ביטוי אחרות. בפועל, האוהדים מאשקלון ונהריה מעדיפים לעתים קרובות לנסוע בימי חמישי ליד-אליהו מאשר להגיע ביום ראשון לאולם הביתי שלהם. עניין של מנטליות ישראלית, שהולכת עם המנצח.

יהיה נהדר אם אשקלון תעשה העונה את מה שעשתה נהריה בשנתיים הקודמות. יהיה נהדר אם זה יקרה לבית-הלחמי, איש צווארון כחול של כדורסל במובן הכי טוב של המילה. מאמן שאוהב את המשחק וחולם אותו לא פחות מגרשון ובלאט, שמדבר לשחקנים לא פחות מדרוקר, שחוצב בזיעת אפו כל גרם של קרדיט.

וחוץ מזה, מכבי פ"ת הראתה שוב שבכדורסל שלנו, כמה שמתכוננים פחות לעונה ככה יותר טוב. ארז כץ, יריב יצקן ואבי סוכר הזכירו לנו שיש דבר כזה "שחקן ליגה", וזהו השלד האמיתי של הענף. הפועל ירושלים עדיין מחכה למבחן של ממש, ומכבי ת"א ספק אם תקבל אותו העונה במקום כלשהו בליגה. ההופעה של בני-השרון, לעומת זאת, גרמה לי לתהות בפעם המי יודע כמה מי לוחש באוזן של הזרים החדשים בישראל שאין עבור מה לשחק עוד לפני שהם עולים למגרש מול מכבי.