איך הפסקתי לפחד מצופית גרנט
היא כבר פחות פרובוקטיבית, היא אינטליגנטית ומצחיקה והיא כבר לא שותה שתן. בינתיים. לאריאנה מלמד יש כמה מילים טובות להגיד על צופית גרנט. לעומת זאת, מהדמויות הצווחניות בערוצי הפעוטות היא הרבה פחות מרוצה
צופית שלא הכרנו
התמתנה, השתכללה, לא פוחדת יותר מעצמה ולא נגררת לקיצוניות של פרובוקציה: אחרי מופע הג'קוזי של מאיה בוסקילה צריך לומר כמה מלים טובות על צופית גרנט, בתקווה שזו יותר מיציאה חד-פעמית בגלל נוכחותם של התנינים בחמת גדר.
"מי מפחד מצופית גרנט" נשען על מוניטין של הילדה הרעה והביזארית בטלוויזיה. שנים יחלפו עד שישכחו לה את השימוש היצירתי בשתן אנושי כמו גם את האולפן המזעזע בו הושיבו אותה, ואת הנואשות שבה משכה תשומת לב למוצר היחיד שיכלה לשווק שם: צופית גרנט. באותן פעמים שצפיתי בעליותיה התמוהות חשבתי, שיש משהו מאוד לא הוגן בציפייה שתצא משם טלוויזיה משמעותית. מעניין ורבגוני ככל שיהיה, אדם אינו יכול להפוך את עצמו לשואו שבועי בלי תכנים ראויים ובלי מערכת תומכת.
מצד שני, המדבר הטלוויזיוני אליו הושלכה ודאי לימד אותה כמה דברים, שנדמה לי שרק את חלקם ראינו ליד צמד עופריה של הבוסקילה: הכי חשוב – לא לפחד מצופית גרנט. כי מדובר באישה אינטליגנטית ומצחיקה, שנעה בקלילות בין פרסונה סטנדאפיסטית משכנעת לבין חיקוי משכנע לא פחות לפקאצה הממוצעת, ובתוך כל זה היא יודעת להפיק מעצמה רגעים בהחלט מקסימים של אמפתיה. או אמפתיה מזוייפת שמצטלמת כמו הדבר האמיתי.
יש לצופית גרנט כמה מן התכונות שהפכו את רובי ווקס לדיווה מדהימה של הטעם הרע: מהירות תגובה, אוצר מלים מרשים למדי בהתחשב בעילגות של חלק מן המגישים הכאילו-ספונטניים, יכולת הגחכה עצמית, רצון ויכולת לטשטש את התחומים בין הפרטי לבין הציבורי באופן מלבב ומצחיק – רק שלא תגזים, כי אי אפשר יהיה לסבול קריצות לאברם-במלעיל בכל פעם, או הסגרת שמו של הרופא ששאב לה מדי תוכנית.
ואם תעבור את המכשולים בשלום ואם יימצאו לה מרואיינים ראויים שמוכנים לשתף פעולה ולא הופכים לצנוניות מחמת הבעתה, היא עוד תעשה תוכנית מצויינת ומצחיקה נורא. להתראות בימי חמישי, 21:50, ערוץ 10.
למה הפרפר צורח?
סוף סוף הבנתי את המדיניות הנקוטה בכמה בתי מלון אצלנו, ובמספר הולך וגדל של מסעדות: בלי ילדים, בבקשה. כי החברים במועדון הטף הישראלי, יפים וחמודים ככל שיהיו, מצוידים כנראה בריאות מרשימות ביותר יחסית לגובהם הממוצע, ויתרה מזאת - הם והוריהם ממש נלחמים על הזכות להפעיל את הריאות כסירנות לכל דבר, רצוי במקומות ציבוריים לגמרי ובשעות בלתי סבירות כמו, נגיד, מסביב לבריכה של מלון רגוע בשבת, בשבע בבוקר.
אבל למה הם צועקים? ולמה הם מדברים באינטנאציות כה מגוחכות ובלתי טבעיות בעליל, גם כשהוריהם נמנעים מלעשות כן? זפזוף מאוד לא תכליתי בין ערוצים לגיל הרך מוליד מסקנה מעציבה מאוד: זו הטלוויזיה שמלמדת אותם לצעוק.
כי כבר ב"הופ" ו"לולי" הם נחשפים לפרחים מצויירים ששואגים בקול גדול על דבורים מצוירות, ואם מתקדמים בסולם הגילים ובאבולוציה של עולם החי הבדיוני, עד מהרה מגיעים לאווזים שהם בעצם סירנות, כלבלבים שסבורים שהם תופי טם-טם וקופים מאונשים שצורחים בעברית תקנית אם צריך או לא צריך.
כל הדיאלוג המדובב, לצערי, נצרח ונצעק בלי הספקה, וגם נמרח בבכיינות מיללת, נהגה בהקצנה מוגזמת בעליל והופך לבליל של סאונד היסטרי שמסוגל לחולל מיגרנה אצל מבוגר מאוד רגוע. ועכשיו תחשבו מה הוא עושה לטף היושב מול המסך שעתיים ביום ולמד ממנו כיצד יש לדבר בציבור, ותגיעו בעצמכם למסקנה המעציבה: או שירחיקו את הטף מן היצירה הטלוויזיונית המיועדת לו, או שירחיקו אותו מן הציבור שמתחנן לקצת שקט.
לא ערכתי מחקרים, אבל האוזן שלי יודעת מנסיון – ומחיבה אינפנטילית לסרטים מצויירים באשר הם – כי התופעה פחות או יותר ייחודית לארצנו. אותו גיבוב של חיות בדיוניות מצויירות בדיבוב לגרמנית או ספרדית, וודאי במקור האנגלי או הצרפתי – פשוט לא יצרח. במקום זה, יוצרי הסאונד יקפידו על בניית "פרסונה קולית", כלומר – קול שיש לו מאפיינים ברורים ונגישים ואפילו כאלה שמאהיבים את עצמם על הטף בקלות. אצלנו זה לא קורה. יש לי הרושם שפעם, בימי התום של הדרדסים, למשל, זה עוד קרה משום שהיו מי שהיו מוכנים להשקיע ממון בשחקנים מצויינים שידבבו. היום, אם אינני טועה, ניצחו הצעקנים והפכו לנורמה טלוויזיונית הכרחית. ואם פרפרים צווחים, דבורים שואגות וחתלתולים זועקים – איך אפשר לצפות מילדים שלא יעשו כמוהם?
