רבין נרצח לבד
מאז רצח רבין רווח המיתוס כאילו יחד איתו נרצח גם תהליך השלום. המציאות מוכיחה את ההיפך
יום השנה לרצח יצחק רבין משמש בשנים האחרונות גם להתבוננות ברצח כקו פרשת מים המפריד לכאורה בין תהליך השלום שקדם לו לבין גדיעת התהליך בידי הימין אחריו. יש אף המייחסים ליגאל עמיר הצלחה במשימה שהועיד לעצמו לעצור את התהליך. זהו מיתוס הרצח הכפול: כאילו נרצח יחד עם רבין גם התהליך.
דוברים מהשמאל המתרפקים על התקופה שקדמה לרצח מציירים, מתוך בלבול של עובדות עם נוסטלגיה, תמונה ורודה של תהליך מדיני שיטתי, שאלמלא הרצח היה צובר תאוצה. תיאור זה מתעלם מניצני הבלימה כבר בשלהי כהונתו של רבין. הסכמי אוסלו עוצבו כמהלך מהיר שאושר והחל לצאת לפועל מבלי שיעלה בידי הימין המופתע להתארגן ומבלי שרבין וממשלתו עסקו בגיוס מסיבי של תמיכה.
התארגנות הימין החלה בעיקר אחרי החתימה על אוסלו ב', בספטמבר 1995. בהסכם זה היה ויתור על השליטה בערי הגדה, שביטא את הפרידה מחזון ארץ-ישראל השלמה, ולכן הצמיח מחאה המונית שהלכה והתחזקה והקשתה על אישור ההסכמים בכנסת. אין כל ספק כי המחאה הייתה מתגברת לקראת הנסיגה מערי הגדה ומחלחלת גם לשורות הצבא. כבר אז קראו רבנים לחיילי ההסדר להימנע מפינוי בסיסים בגדה. סביר כי לחצים אלה היו מתגברים ומקשים על הממשלה, הלכה למעשה, לממש את הסכמי אוסלו, ובוודאי מביאים להאטה בקצב ההתקדמות לקראת השלבים הבאים.
גם אם אפשר שרבין התכוון לנהל תהליך מדיני נמרץ לאחר אוסלו ב', סביר שהיה נאלץ לנהל אותו בקצב איטי. זוהי כמובן הסתכלות טנטטיבית על מהלך ההיסטוריה, אך ראויה היא להצבה מול הזיכרון הקולקטיבי, שנראה כי נמחקו ממנו המהלכים שאיימו על היכולת להמשיך במסלול אוסלו גם אלמלא הרצח. דברים אלה תקפים גם להערכת מהלכיו של יורשו של רבין - שמעון פרס.
פרדוכסלית, סייע רצח רבין לביצוע מהיר של עיקר הנסיגה מערי הגדה. הימין, המוכה לרגע מעוצמת הרצח, התקשה להרים ראש ובכך הקל על פרס לממש את הנסיגה. אבל מגמות הבלימה של אוסלו התגברו בהדרגה, ואפשר להניח שאם היה נבחר פרס לראש ממשלה ב-1996, היו הלחצים האלה מנטרלים את ממשלתו. אין עדות יותר ברורה לכך מאשר ההססנות של פרס להמשיך במתווה של קודמו. מצד אחד הוא נמנע מלפנות את חברון, כמתחייב מאוסלו ב', בלם את המשך מהלכי השלום מול הפלסטינים ("מסמך ביילין-אבו מאזן") ואף החמיץ הזדמנות מול סוריה; מצד אחר הוא הסלים שלא לצורך את התגובות הצבאיות כלפי הרשות הפלסטינית, שלא לדבר על מבצע "ענבי זעם" בלבנון.
תרומתו של נתניהו
לפחות חלקית, הכרסום במהלכי אוסלו, שהיה מתרחש לו נבחר פרס בבחירות 1996, נבלם הודות לבחירתו של נתניהו, אשר כשלעצמה נתפסת לא אחת כאפקט מאוחר של רצח רבין. כאן שוב, בזיכרון המיתולוגי, מטופחת ההשקפה כי נתניהו עשה להמתתם של הסכמי אוסלו, ולא היא.
בחירתו של נתניהו העניקה, למגינת לבו של חלק מהימין, את חותם הלגיטימציה הימנית החסרה להסכמי אוסלו. זאת כמובן מעבר למימוש הנסיגה השנויה במחלוקת מחברון. לא רק שממשלת נתניהו השלימה פורמלית עם ההסכמים, דווקא היא שהפנימה את ההיגיון הצבאי המונח ביסודם. ההיגיון של הפקדת ריסון ארגוני הטרור הפלסטיניים בידי הרשות הפלסטינית, המתחמשת בחסות ישראל, בעוד שישראל נסוגה מרוב שליטתה הצבאית בריכוזים אזרחיים. מתוך התעקשותה כי הרשות תעמוד בהתחייבויותיה כלשונן ותרסן בעצמה את ארגוני הטרור ("יתנו-יקבלו"), סייעה ממשלת נתניהו לביסוס הלגיטימציה של הסכמי אוסלו.
על סמך תפיסה זו, כיבדה ממשלת נתניהו את ריבונותה של הרשות הפלסטינית בשטחיה ולא פעלה כדי להחליף כדי אותה באמצעות כניסות פולשניות מהסוג שאפיין את הממשלות לפניה ואחריה. יתר על כן, הלגיטימציה התגבשה מתוך המפגשים האישיים בין נתניהו לערפאת ובהידוק שיתוף הפעולה הביטחוני הישראלי-פלסטיני. כללי המשחק המתחייבים מאוסלו חושלו דווקא לאחר ההתנגשות בין הצדדים, עם פתיחתה של "מנהרת הכותל" בספטמבר 1996. גישתה של ישראל אף תרמה לחיזוק שליטתה הפנימית של הרשות, כשהתוצאה היא מספר מזערי של פיגועים בשנים 1996-2000.
ממשלת נתניהו אומנם לא קידמה את "רוח אוסלו", במובן זה שהקפיאה את המשא-ומתן על הסכם הקבע, ואף לא עמדה (בדומה לקודמותיה ויורשותיה) בכל התחייבויותיה החוזיות של ישראל, ובאותו הזמן הגבירה, בעיקר רטורית, את מפעל ההתנחלויות בשטחים (בשונה מקודמותיה ומיורשותיה, שקידמו גם מעשית). עם זאת, דווקא התנהלותה החשדנית ואף העוינת של ממשלת נתניהו ל"רוח אוסלו" תרמה לביסוס ההסכמים והטמעתם בקרב קבוצות הימין כהתפתחות שהגיעה לנקודת אל-חזור.
רק על בסיס תשתית הלגיטימציה הזאת עלה בידי אהוד ברק להתקדם מאוחר יותר ולעצב, כמעט ללא מחאה ציבורית אפקטיבית, את מתווה הסכם השלום העתידי עם המדינה הפלסטינית, לרבות חלוקת ירושלים.
המסקנה, ככל שתיראה אבסורדית במבט ראשון, היא שרצח רבין קידם ולא החניק את תהליך השלום. הרצח איפשר להאיץ מהלכים מדיניים-צבאיים, ובהמשך להעניק לגיטימציה להסכמי אוסלו. היה כאן רצח אחד, קשה ככל שיהיה, אך לא רצח כפול.
מומלצים
