צורר לא "נפטר"

"כאשר ערפאת ייאסף אל אבותיו", אמר האלוף עמוס גלעד. בתקשורת גם נאמר עליו "הולך לעולמו" או "נפטר", ובקושי שמענו ולו את המונח הנייטרלי "מת". האם אצל כל אלה היה היטלר "נאסף אל אבותיו", בן לאדן "הולך לעולמו", פרעה והמן בגדר "נפטרים"?

גם בנימת דיבורם והבעת פניהם היו הקריינים והפרשנים רציניים וקודרים כאילו לא דובר באויב. הודחק והושתק ההיבט הרצחני של האיש שעליו כתב ראש הביון הרומני יון פאצ'פא: "הרגשתי צורך כפייתי להתקלח בכל פעם לאחר שערפאת נשק לי או לחצתי את ידו".

רק מעט מאוד נאמר על אלפי, ואולי רבבות, ההרוגים שדמם בראש ערפאת. על היותו רוצח הספורטאים במינכן, רוצח ילדי אביבים, רוצח אוטובוס כביש החוף, רוצח טבוחי בית הדסה, רוצח אלפי נוצרים בלבנון, רוצחם של כ-1,500 קורבנות "שלום אוסלו", האיש שחולל את מלחמת 4 השנים האחרונות וקבע את כלליה – ריסוק איברים בשווקים, בבתי הקפה, באוטובוסים. האיש שבחתימתו אישר את הרציחות ומימן את המרצחים. על-פי התבטאויותיו המתועדות, צימאונו, כיורשו של המופתי, בעל בריתו של היטלר, הוא לדם יהודי.

שפתנו, ראי תרבותנו, יודעת לבטא רגשות טבעיים כלפי רבי טבחים ורשעי עולם: היטלר – "יימח שמו"; אדריאנוס – "שחיק עצמות"; טורקוומדה וחמלניצקי – "שם רשעים ירקב".

מה פשר הנכות הרגשית שדבקה באליטות שלנו, שאינן מסוגלות עוד לבטא כאב, זעם, בוז, תיעוב או נקם כלפי צוררים ומשנאים, מבקשי נפשנו ושופכי דמנו? כשעורו של אדם אינו מגיב עוד על דקירה, סימן שהחיים בסכנה. ומה כאשר הנפש הלאומית אטומה והלב מאובן? מה זה אם לא היחלשות רצון הקיום?

יש כתבים לענייני ערבים שמקפידים על הניסוח בדיווחיהם, פן לא ישובו בחיים משליחותם הבאה במחוזות הטרור של ערפאת. האם צל הפחד (וזה הפירוש המילולי של "טרור") כבר נפל על כולנו?

אין מנוס מן המסקנה שהנסיגה-בריחה מפני הטרור ("התנתקות" בשפה מכובסת) אינה רק טריטוריאלית. היחס לערפאת הגוסס, כפי שהוא מתבטא במקומותינו, חושף השלמה עם הלגיטימיות של הטרור כמכשיר מדיני. שימו לב ליחס הסלחני עד ידידותי שכותבים רבים מזכים בו את מרואן ברגותי, פושע ומרצח, שנידון לכמה מאסרי עולם. ללמד שרוח הטרור הולכת ומכניעה את מחשבותינו ואת רגשותינו ומשבשת גם את האוריינטציה המוסרית שלנו.

רק מי שאינו דוחה עוד במוחלט ולאלתר את המתועב שבחטאים – רצח שיטתי של תינוקות וילדים – רק מי שתגובתו על כל אלה כבר נעשתה מרוחקת, קרה, מתונה, מסווגת ויחסית, כשל מתבונן זר מן הצד, רק הוא מסוגל לומר על רוצח המונים "הלך לעולמו" או "נאסף אל אבותיו".