שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אפשר גם אחרת

    ספר הבכורה של שמעון אדף "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" הוא לא מותחן שגרתי, אלא ניסיון אמיץ להציע אלטרנטיבה בדיונית מקיפה לקלישאות פופולריות

    ראשית, הבהרה: צרכנים של מותחני-טיסה לא ימצאו עניין רב בספר הזה. מי שמורגל בטכניקות החבוטות של הלעטת הקורא ברמזים על אודות הרוצח הפוטנציאלי לאורך 250 עמודים המסתיימים בקרשצ'נדו של חשיפה שמחוללת תיקון-עולם, מי שעודנו מתרגש מן האופן שבו הפתרון משיב את הסדר החברתי לקדמותו, מי שנותר רווי עונג לאחר שנמתח כיאות והזדהה עם בדידותו הצפויה של הבלש ואולי אפילו פענח בעצמו את תעלומת זהותו של הרוצח – לאלה מומלץ שלא לנסות ואז להתאכזב מ"קילומטר ויומיים לפני השקיעה", ספרו של שמעון אדף. גם אם הוא מוגדר על גבי הכריכה כ"רומן בלשי", אין בהגדרה הזו משום מחוייבות של הסופר לאחד או יותר מתתי הז'אנרים של הבלש הפופולארי. וטוב שכך.

     

    הספר הזה נועז מאוד בניסיונו להציע אלטרנטיבה בדיונית מקיפה לקלישאות פופולריות על אודות בלש ומניעיו, רוצח ודחפיו, נרצחים והאובססיות שלהם. הוא זרוע באפשרויות אלטרנטיביות, עוד לפני שמתוודעים לגוויה הראשונה: את הבלש בעל-כורחו, אליש בן זקן, נפגוש לראשונה כשהוא ניאות לשאת הרצאת אורח בקורס של עמית-לשעבר, משוכני הפקולטה למדעי הרוח בבניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, ולדבר על הקשר שבין רצח סדרתי לבין שירה. נחסוך לכם כאן את הארגומנטציה, לטובת המתח האינטלקטואלי שיתעורר אם תגיעו אליה: רק שכדאי לזכור כי ביסוד הדברים עומדת ההכרה, שאם נתייחס לרצח ספרותי כאל מציאות, לעולם לא נוכל לחוות את העונג המזמן לנו בספרות הבלשים. גם לא את העונג הגלום ביכולתו של אליש לנסוק לרמות הפשטה פילוסופיות שבהם הקורבן הוא לכל היותר מושא עקיף, והרוצח ונרצח כאחד אנוסים להתערטל מכל אצטלה של נושאי-מוסריות.

     

    הקורבנות איפוא: אחד יהודה מנוחין, מרצה כריזמטי ביותר שמעורב בשערוריה אקדמית בכוס תה כיוון שמילותיו הכתובות פגעו בעמיתים, והליכותיו בקרב סטודנטים קנו לו אויבים לא מעטים. לכאורה התאבד, אבל גם תמימים גמורים יידעו שלא כך הסתיימו חייו, עוד בטרם יפוענח הקשר שלו לנרצחת המרכזית בסיפור, דליה שושן. היא היתה אושיה מובילה בסצינת הרוק התל אביבית הגוועת שנים אחדות אחרי שהגיעה משדרות, ומיום שידעה לייצר אקורדים בגיטרה אקוסטית הבינה שמלים מושרות הן פסגת שאיפותיה האמנותיות. היא קנתה לעצמה עדה קטנה של מעריצים, אך כמקובל בתיאור חייהם של רוקיסטים – לא הצליחה לתרגם הערצה לאהבה.

     

    ואליש בן זקן, שפעם התווה לעצמו מסלול חיים אקדמי וכשל בו, ואחר כך רכש בעלות במשרד שעוסק בחקר חטאים קטנים ואי-סדר בורגני, גם הוא לא יודע לתרגם - עייפות לשינה, מטפורות בחזרה לרפרנטים שלהם, אהבה לדאגה – כל כך הוא שבוי במלחמתו נגד קלישאות, בחוסר היכולת שלו להקיף את עצמו באהבה מכוח כישוריו האינטלקטואליים, עד שהוא מעיד על עצמו די ברצינות ש"לא פשוט להיות שנוא". ואם לא די בשנאה שרכש כשכתב ספר על תרבות הרוק בישראל, נמהל בה גם פחד קמאי מפני מגעו הממית – כך לפחות על פי המיתולוגיה המשפחתית שהוא עדיין שבוי בכבליה.

     

    התבוננות בהירה

     

    אני מניחה שרבות ידובר עוד בציר שדרות-תל אביב בספר הזה, כמייצג איזשהו מאבק בין מרכז לבין פריפריה, בין עיר ללא הפסקה לבין מקום שאין בו זמן (כך שדרות על פי דליה שושן), בין צרכנות תרבות מזרחית לבין רוק עברי חדש – לזכותו של אדף צריך לומר, שההתבוננות הבהירה והאירונית שלו בצירים הללו חפה מכל סנטימנטליות אוריינטליסטית מחד, ומאידך שומרת על מידת הריחוק הראויה גם מתבניות שיח סוציולוגיות עכשויות על אודות הצירים האלה. לא כל ביוגרפיה של ילדי שדרות היא בהכרח סיפור של מאבק מתמשך, וודאי שגם הרובד הזה בספר מבחין במדויק בין הסיפור ה"אמיתי" לבין הקלישאה התקשורתית שנקשרה בו. כזה הוא אליש: נייר לקמוס של קלישאות יותר מאשר "פקיד של חטאים קטנים" כפי שהוא קורא לעצמו. ואולי השניים אינם אלא צידיו של מטבע, ויסלח לי מי שיסלח על הקלישאה.

     

    אל משרדו של אליש מגיע חוקר משטרה כמעט מכמיר לב בנורמטיביות שלו – לא מפני שביצועיו של אליש מרשימים אותו אלא משום שמחשבתו מאתגרת – והוא מציע לו לחטט בתיק בעייתי, במה שסומן כהתאבדות של המרצה הקונטרוורסלי. מכאן ואילך הולכים ונתווים הקורים בין מוות למוות, והם הולכים ומתחברים למארג צבעוני של חיי אקדמיה, סצינת המועדונים התל אביביים מן הזן שמקפיד על קידום להקות ויוצרים אזוטריים, היום-יום המפוייח של תל אביב והשיטוט הנמשך והולך של אליש בין הדברים עצמם לאופן שבו הדברים הללו מוצגים (תמיד בריחוק, תמיד ברדוקציה) בעיתונות ובדיווחים הרשמיים.

     

    בסדנאות לכתיבה יוצרת של פרוזה מקובל לומר לכותבים שיש להימנע ממניפסטים, או לפחות להטמיע אותם בתוך הספר כך, שהקורא יוכל לחברם לעצמו בתום הקריאה מתוך המהלכים העלילתיים שבהם נחבאים הרעיונות שהיוצר ביקש לקדם. שמעון אדף מתחמק באלגנטיות מן ההמלצה הזאת, ויוצר ספר שהוא רומן מוצהר ומובהק של רעיונות: עד כמה הם מאתגרים או תקפים, בועטים או נושכים – ישפוט כל קורא על פי מידת קרבתו הרוחנית לבניין גילמן ולדומיו.

     

    חריג בנוף

     

    אין ספק ש"קילומטר ויומיים לפני השקיעה" הוא ספר חריג בנוף שלנו, וחריג לטובה, בהתעקשות של יוצרו על בכורתן של המלים על פני המעשים של גיבוריו, ועל עליונותן המוחלטת על פני היצרים בחייהם – אם יש כאן יצרים, הם תקועים עמוק בתוך יצירות ולא בחייהן של הנפשות הפועלות. מי שמערכת העיכול הספרותית שלו אינה מסוגלת להתמודד עם רומן בלשי מעוקר מיצריות מנטפת, ימצא אלפים אחרים שמלאים בה. העדרה אינה הופך את "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" לראוי פחות או מעניין פחות. עם זאת, הוא הופך את הנפשות הפועלות לנגישות פחות: אדף נמנע, אולי במתכוון, מתיאורים פיזיים שלהם או מהפיכת הביוגרפיה שלהם לסיפור שמתקדם ברצף כרונולוגי נהיר. בסדנה לכתיבה יוצרת היו אומרים לו שזו טעות, אבל אני מתקשה להאמין שיש בנמצא בוגר סדנה כזאת, מצוייד בכל המיומנויות הטכניות הנכונות, שיכול היה להוציא תחת ידו ספר שכזה. ודאי לא אחד שלשונו כה רגישה, כה מדוייקת ופואטית כמו הלשון שתמצאו כאן.

     

    השורה התחתונה תחזיר אותי לתחילת הדברים: לא לצרכנים של מותחנים שנועדו להעביר צמרמורת בגב. כן לקוראים שמבקשים לעצמם דגדוג משמעותי של האונה השמאלית. איכויותיו של הספר הן כאלה, שהוא ראוי לקהל של מיטיבי-קרוא. וכן, אפשר ורצוי להתחיל כבר עכשיו לחכות לספר הבא של אדף.

     

    • "קילומטר ויומיים לפני השקיעה", שמעון אדף, הוצאת "כתר", 326 עמודים.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים