"התקפלות" נתניהו: כמה תירוצים וסיבה אחת

סולם. חבל. יאסר ערפאת. משאל עם. השוק הפיננסי. המשק הישראלי. תוכנית ההתנקות. ה"מצב". אפשר להמשיך ולמצוא שמות, כינויים וסיבות רבות כדי להגדיר את מה שהוביל את שר האוצר, בנימין נתניהו, להחלטה לחזור בו מהאולטימטום שהציב לפני שבועיים בפני ראש הממשלה. אפשר להמשיך, אבל החיפוש הזה יהיה בגדר בזבוז זמן מיותר, שממילא יקבע בסופו של דבר רק עובדה אחת ברורה שאיתה אי אפשר להתווכח: בנימין נתניהו ה-ת-ק-פ-ל.

גם אם לוקחים בחשבון את העובדה שחוק משאל העם יעבור לדיון בוועדת החוקה של הכנסת, וגם אם מתחשבים בעובדה שנתניהו דורש כעת, בשל מותו של ערפאת, לפתוח במו"מ עם הפלסטינים ולחשוב מחדש על תוכנית ההתנתקות החד צדדית – כל זה לא משנה את העובדה שהוא חזר בו. הוא נטש את עמדתו המתריסה, החזיר לכיסו את האקדח (הריק) שהניח על שולחנו של ראש הממשלה לפני שבועיים - ובחר להישאר בתפקידו ובכיסאו. 

אם להסתמך על העובדות ועל הטענות השונות (והמשונות לעתים) בסביבתו של נתניהו, הרי שלקח לשר האוצר שבועיים כדי להבין עד כמה מצבו הפוליטי גרוע. כדי להפנים עד כמה המהלך הפוליטי שהוביל התקבל רע בציבור הישראלי.

שבועיים הוא חשב, שקל, הרהר והשקיע מאמץ בקבלת ההחלטה האם לחזור בו. שבועיים הוא השקיע כדי לראות את המובן מעליו, את מה שכולם ראו ואמרו לו כבר מזמן: שמעשיו, סוג של פוטש, לא יכולים להעניק לו צל"ש על נאמנות, על יושר ועל התנהלות פוליטית תקינה ומכובדת. 14 יום לקח לו לעכל שכל צעד נוסף בכיוון הלא נכון, ידחוף אותו היישר לראשות מפלגת יש"ע. 

אבל האמת היא, יש להעריך, שונה לחלוטין. צריך להיות תמים ממש כדי להאמין שנתניהו לא הבין בערך 48 שעות אחרי שהתפרקה לו חבורת המורדים-לייט שכללה את השרים לימור לבנת, ישראל כץ ודני נווה - שהוא בודד במערכה אבודה. קשה להאמין שאיש כה חכם ומנוסה, גם אם פזיז לעתים, לא קלט שכל יום שעובר הופך אותו ליותר ויותר מבודד ובודד, גם אם חבורות-חבורות של מתנחלים ופעילי מרכז הביעו את תמיכתן בו. 

קשה להאמין שההחלטה התקבלה רק היום, שכן נתניהו לא עשה בשבועיים האחרונים שום דבר, שום צעד כמעט, כדי להרחיב את השורות סביבו, וכדי להשיג תמיכה רחבה מצד ח"כים בליכוד ומצד פעילים בתנועה.

קשה להאמין שאיש רציני, המתיימר להנהיג בעתיד את המדינה ולסחוב אחריו ציבורים שלמים, היה ממשיך את הקרב הזה לבדו. אפשר להשוות את מצבו של נתניהו למצבו של מפקד צבאי, של גנרל כלשהו, שבוחר לצאת למאבק צבאי, המגלה שמעט הכוחות שהיו לו הסתתרו בין השיחים - והוא בוחר להמשיך קדימה ללא אוגדות וללא חיילים. עם הראש בקיר. ונתניהו, יומיים אחרי האולטימטום, הפך למעשה לגנרל ללא חיילים, ללא כוחות. גנרל שהוא שווה ערך לטירון. 

ההתנתקות מהאולטימטום ותוכנית ההתנתקות

ההודעה שנשלחה מלשכת שר האוצר למערכות כלי התקשורת השונים מדברת על דרישה של נתניהו להידבר עם הפלסטינים, על צורך לפתוח במו"מ לאחר מותו של ערפאת. רק שגם הפעם, נתניהו מתפרץ לדלת פתוחה. בסביבתו של ראש הממשלה, ולא רק שם, מודעים היבט לעובדה שהסתלקותו של הראיס צפויה לשנות את התמונה באזור, וכן להגביר את הלחץ הבינלאומי לפתוח בהידברות. אנשי שרון אומרים כי הם מוכנים לסיטואציה הזו, ומבהירים כי בכל מקרה, עד חודש יולי לערך "אף גרגיר של חול לא יזוז בעזה". 

אחת מהערכות המצב בישראל קובעת שאם ההנהגה הפלסטינית תחל להראות סימנים רציניים של התארגנות למלחמה בחמאס, ואם התנתקות חד צדדית תפגע בסיכויים של ההנהגה הטריה להיבנות ולהשתלט על המצב - הרי שלא מן הנמנע שתהליך ההתנתקות יידחה במעט ויתואם עם הפלסטינים. "הכל", אומרים בסביבת שרון, "פתוח, וכולם יודעים את זה". 

נקודה מסקרנת נוספת במצב שנוצר לאור החלטתו של נתניהו לחזור בו, קשורה לוועדה שעסקה במשאל העם בליכוד. אם אכן שר האוצר נאחז במסקנות הוועדה הזו, ובהחלטת סיעת הליכוד מאתמול לפעול לחקיקת חוק למשאל עם, ואם ראש הממשל ידע שממילא אין לחוק כזה רוב והסכמתו למהלך כזה היתה מונעת את המשבר - מדוע לא נאמרו הדברים מוקדם יותר?

מדוע נזקק שרון למשבר הגדול הזה, לאיומי הפיטורים ולפרישת המפד"ל? גורמים בסביבתו אומרים כי "שכחנו את הנקודה הזו, והיא עלתה זמן קצר לפני המשבר כאחת האופציות. חוץ מזה, גם חששנו שבסוף יימצא רוב בגלל שינוי. אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה". 

ייתכן וזו אכן האמת, והיועצים שכחו את האופציה הזו. אבל זה יכול להיות גם תרגיל פוליטי לא רע בכלל שדחף את מפד"ל החוצה, והעלה את נחיצות הכנסתה של מפלגת העבודה לממשלה. במציאות הפוליטית הנוכחית, הכל יכול להיות.