חגיגות החצי מיליון
השבוע, בשעה טובה, פורסמה תגובה מספר 500,000 של קוראי ספורט ynet. רוצים לדעת מה היא הייתה? האם 'אוהד אמיתי' זכה בתואר הנכסף, דוד אוהד בית"ר המפורסם, או שמא היה זה שמעון מאיר שחזר מן האוב? התשובה בסוף, קודם הקשיבו למה שלאורי יסעור יש לספר לכם
לפני קצת יותר מעשור הגיע לישראל העולה ה-500,000, במסגרת גל העלייה הגדול בשנות ה-90 ממדינות ברית המועצות לשעבר. בטקס החגיגי בנתב"ג, בו צפו כל אזרחי המדינה, אם באמצעות הערוץ הממלכתי ואם דרך אחיו הצעיר והניסיוני דאז, השתתפו נשיא המדינה חיים הרצוג ושר הקליטה יצחק פרץ, שלא פספסו את ההזדמנות לפוטו-אופ עם אותו עולה המום מאי-שם-סטאן הרחוקה.
מאוחר יותר סיפרו מיני מקורבי-מקורבים שלא לייחוס, כי החצי מיליון לא היה בדיוק חצי מיליון, כי הרי מי עמד וספר? וממתי בדיוק מתחילים לספור? פשוט רצו לחגוג, היה מקום פנוי בלו"ז, והחליטו להכריז על אותו בר-מזל, שזכה ל-15 דקות תהילה מיוזעות בחברתם של ראשי משרד הקליטה והסוכנות היהודית, כמייצג ניצחון הדמוגרפיה הציונית כולה.
מטבע הדברים, אנו במערכת ynet ספורט מחייבים את עצמנו לסטנדרטים ערכיים גבוהים יותר מאשר אלו הנהוגים במערכות הממשל באותה מדינה מזרח-תיכונית אמורה. מה גם שהאמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו מאפשרים לנו לקבוע בוודאות מתי פורסמה באתר תגובת הגולשים החצי מיליון. על כן, ככל שמונה התגובות ('טוקבקים' בלעז, מלשון talkback) של עמוד הספורט התקרב אל אותה נקודה גורלית, גבר המתח בקרב חברי המערכת.
כן, לשאלתכם, אנחנו אכן עוברים על כל תגובה ומאשרים ידנית את פרסומה, וברגע שחצינו, לפני פחות משבועיים, את קו ה-490,000, החלה בורסת ניחושים סוערת, מי יהיה זה שבחלקו ייפול הכבוד הנכסף, לאשר בלחיצת עכבר את ציון הדרך הנ"ל.
המונה המשיך לעלות, וכבר היה אפשר - כמאמר הקלישאה המשמשת אותנו נאמנה מזה שנים רבות - לחתוך את האוויר בסכין. יותר מארבע שנים של תגובות קוראים הגיעו לרגע שיא אחד, שיסכם עשייה יצירתית רבת משתתפים, החוצה את כל שכבות העם, הגיל והמין.
הגעת הטוקבק ה-500,000, כמו מותו של יאסר ערפאת, הייתה משהו שברור שיקרה בקרוב אבל לאף אחד לא ברור בדיוק מתי. ביום שלישי האחרון כבר הסתמן שמדובר בעניין של יממה, אם לא שעות ספורות, והעורך כינס ישיבה דחופה. הנושא על הפרק: מה יהיה הטוקבק החצי מיליון, וכיצד להיערך אליו.
ישיבת הקבינט
ראש וראשון לדוברים היה, כנהוג במסורת המדור ארוכת השנים, זקן המערכת, הידוע כציניקן מפוכח. "אתם תראו", הודיע נחרצות. "התגובה החצי מיליון תהיה מאפיין קלאסי של תגובות הקוראים – 'אני ראשון – חובה להיכנס!!!!! (לת)'".
גלי הצחוק הוסו במהרה על ידי קריאותיו של עורך אחר, שאמר: "חבר'ה, בחייכם, קצת קרדיט לקוראים שלנו. אני בטוח שהטוקבק הזה יעסוק באחד הנושאים שעל סדר היום של מגיבי ynet. נאמר, תגובה של 'אוהד אמיתי (מכבי ת"א)' על הישגי הקבוצה בתקופה האחרונה, או אולי דיון נוקב על התחרויות בכדורסל הישראלי".
הוותיק שיסע בלעג את דבריו: "כאילו שנוכל לדעת האם 'אוהד אמיתי' הוא אכן האוהד המקורי, אם בכלל יש כזה, ולא אחד מעשרות החיקויים, שכותבים 'אני אוהד אמיתי, ומעכשיו אני אוהד את מכבי חיפה".
הפרגמטיסט שבינינו ניסה לנתח את המצב באופן הגיוני וקר: "הרי נכון לעכשיו לפחות מחצית מהתגובות שאנחנו מקבלים הן או של דוד, אוהד בית"ר ירושלים שכותב בשגיעוט, או של גולשים אחרים, שרבים ביניהם האם הוא אוהד הפועל מתחזה. נכון, גם לי נמאס מהוויכוח האווילי הזה, אבל אין שום סיבה להניח שהתגובה הגורלית לא תהיה 'אני מעוד שמאח אל הניצכון של הכבוצה, ובייחד השחכנים יחולים לקחט עליפוןט – דוד'".
למספר שניות שררה דממה בחדר הישיבות, לנוכח האפשרות המדאיגה שהועלתה. העשן התאבך ממקטרתו של העורך הראשי, שישב חמור סבר בראש השולחן, ונעץ מבט נוקב בנוכחים. מקצה השולחן נשמעה קובלנתו של הפוסט-מודרניסט: "אני בכלל לא מבין למה החגיגות. הרי אתם סופרים רק את התגובות שהכנסנו, ואילו עשרות-אלפי תגובות נמחקו על ידיכם, כאילו יש לנו מונופול על איזשהו מוסר אובייקטיבי, או אמת אובייקטיבית רחמנא ליצלן".
"מה שמזכיר לי", אמר המשנה לעורך, "אני מבקש שתשימו לב טוב-טוב לתגובות שאתם מכניסים היום, כי איך שאני מכיר אתכם, התגובה החצי מיליון בסוף תהיה איזו קללה לא ראוייה, או השמצה שלא תשימו אליה לב, ואז ניתפס עם המכנסיים למטה".
כחובב היסטוריה בשעות הפנאי, הביע גם עבדכם הנאמן את דעתו: "הייתי שמח אם איזו אישיות רבת הוד מן העבר תחוש את גודלו של הרגע, ותשוב לכתוב טוקבק אחד ויחיד, לכבוד המאורע". יותר מזאת לא פירטתי, אך לוותיקים שבינינו היה בהיר ונהיר כי כוונתי לשמעון מאיר, שכבר כשנתיים לא הזכיר אף לא פעם אחת ש"ana smashnova is a loser". הייתי גם מוכן להסתפק בהגיג כלשהו של אוסקר מקרית-פרוסטיג, או אפילו של עומר חרמש מכפר עזה. אותם ענקי רוח של עולם הטוקבקים, שירדו מגדולתם, בין אם שלא יכלו עוד לשאת במעמסה, בין אם שיבש מעיין יצירתם, ובין שהם פשוט הגיעו לגיל 18.
הישיבה התארכה במקביל לצללים שהשתקפו מעבר לחלון, ועברה לפסים קלילים וקלי דעת. איני זוכר על מה בדיוק נסב הדיון כשאחד מהכבתים נכנס אחוז תזזית לחדר הישיבות. האם התדיינו בשאלה מהו הטוקבק הנדיר ביותר (תגובה אוהדת לטור של שלמה שרף, מאמר בעד חברת צ'רלטון או סתם תגובה לידיעת טניס עולמי), או מהי הכתבה שתסחף הכי הרבה תגובות קוראים (כנראה כותרת בסגנון של 'אבי נמני חוזר למכבי ת"א, ויערוך היאבקות בוץ עם מריה שראפובה ב'שלם וצפה'', או לחילופין: 'אלי אוחנה: "אני מזדהה עם המאבק הפלסטיני"). בכל אופן, לפתע נפתחה הדלת, ואחד מחברינו, חיוור כולו, עמד בפתח. "הוא הגיע".
העורך הראשי, כרגיל, התעשת ראשון, ואץ אל קומת המערכת. כולנו הסתופפנו סביבו בעת שקרא את התגובה המיוחלת. אחרי פחות מדקה, בפנים חתומות, הפנה את המסך לעברנו, ושם, תחת הכותרת "לאוהדי מכבי", נמצא הטוקבק לו חיכינו, ה-500,000 במספר.
smashnova is a loser? (צילום: רויטרס)
מה אני אגיד לכם, לזה לא ציפינו. תגובה מאוזנת, שקולה, מנומקת ומאורגנת. קומץ מחברי המערכת, שהוסה במהרה על ידי הרוב המכריע שנכח במקום, הוסיף 'ועוד מאוהד בית"ר'. האם מדובר במקרה פרטי יוצא-דופן, או שמא בסנונית המבשרת את בוא הדיון הבוגר, השקול והמאוזן לעולם הכדורגל הישראלי, רווי היצרים וההתלהמות? אתמהה.
העורך, בתכליתיות אופיינית, היה הראשון לחזור ולשדר אווירת 'עסקים כרגיל'. "תכתוב לי עד מחר בבוקר 1,000 מילה על הטוקבק החצי מיליון", פנה אלי. "לא יותר מזה, בסדר?". הנהנתי, והוא פנה ללכת, אך לפתע, כאילו היה אותו רב-סמל מפורסם מ'בלוז לכחולי המדים' פנה לאחור והוסיף: "היי, ובלי בדיחות פרטיות, הבנת?".
ניסיתי למלמל משהו על כך שאם השבדים של אמצע המאה ה-20 הבינו את עולם המושגים של השטייטל היהודי בפולין ביצירותיו של ש"י עגנון, והעניקו לו את פרס נובל לספרות, גם גולשי ynet עשויים להשתעשע מההומור הייחודי, גם אם ביזארי, של חברי המערכת, אך הוא סתם במהרה את טענותיי: "תגיד לי, אם היית יודע לכתוב כמו עגנון, היית מרוויח את לחמך מתיאורי משחק של הפועל נצרת עילית ובני יהודה?".
ובתום ליל שימורים יצא תחת ידי סיפור מעשה זה, המתאר את חשיבות תגובותיכם למלאכה אותה אנו מנסים לעשות נאמנה. ולפני שתשזפנה עיניכם באותו טוקבק עליו קמה כל המהומה, ובתגובות הבאות אחריו בהמשך לכתבה (שבוודאי כבר יחצו את קו ה-502,000, למתעניינים), הרשו לי לבקש מכם מספר בקשות להמשך, ומכל הלב:
1. אל תכתבו על מישהו שהוא בן זונה, זה גם לא יפה וגם לא ייכנס. תכתבו שהוא מתנהג גועל נפש, כולם כבר יבינו.
2. אין גם טעם לכתוב בן *ונה. אנחנו לא מחשב.
3. ראיתם מתישהו מישהו שכותב 'אני ראשון', והוא באמת ראשון? חבל, אחרי זה כולם יצחקו עליכם.
4. גם לתגובה בסיגנון של "למי שמסנן תגובות יא חתיכת בן-זונה אפס, אני יקרע את אמא שלך אם לא תכניס את התגובה שלי", או להבדיל "אם לא תכניסו את תגובתי הלגיטימית בה טענתי שפיני גרשון הוא רוצח המונים, אני אבטל את המנוי ל'ידיעות אחרונות'" - אין הרבה סיכוי להתפרסם.
5. אפילו אם יש לכם משהו מאוד שנון להגיד, אם תייחסו את זה לדמות מפורסמת בשורת שם השולח, לא נוכל לפרסם, קחו לתשומת לבכם.
6. ואנא, הפסיקו להגיב לדויד...בברכת הטוקבק המיליון שבדרך.
הטוקבק החצי מיליון: תגובה לאוהדי מכבי / אוהד בית"ר, צפון
כאחד מהצד שמסתכל מהצד על משחקי מכבי ואפילו נהנה מהניצחון על איאקס (בבחינת אורח לרגע רואה כל פגע): אין לכם שחקני התקפה מס' טובים, מה שנקרא ב"שפת העם" ,גולרים"; שחקני מרכז השדה אינם מהירים מספיק, כך שגם היציאה למתפרצות לוקה בחסר; סגל בינוני עם מס' שחקנים טובים (דגו, תמיר כהן) שמחפה על הבינוניות בעזרת לחימה ומשחק מבוקר; ברור שהאחריות על איך שקבוצתכם נראית היא על ניר קלינגר. לקלינגר יש מס' תכונות שיכולות להפוך אותו למאמן טוב. אולם כרגע נראה שדווקא הוא בבחירת השחקנים ובסגנון המשחק מגביל את הקבוצה (מה קורה לך ניר?).
לסיכום: אם אתם אוהדים אמיתיים ורוצים להשפיע, תבינו קודם כל מהן הבעיות האמיתיות של הקבוצה ואח"כ תעלו דרישות ממוקדות (בשכל, בחכמה, יש מספיק דרכים!) בדיוק לגבי הנושאים הנכונים (הבעייתיים). כך אולי תראו כדורגל חיובי מקבוצתכם, כי איך שזה נראה כרגע... אתם הולכים להיות מתוסכלים.
