חטוטרת

שמו הלך לפניו, והיא איכשהו נתקלה בו לפני שממש פגשה אותו. היא לא הייתה רכלנית, כלומר, היא לא הייתה בחורה ריקנית ממש, אבל היה לה עניין באנשים שדיברו עליהם. והאמת היא שתמיד רצתה שידברו עליה.

בינתיים היא עדיין צעירה, ואי אפשר לומר שמדברים עליה. מכירים אותה בחוגים מסוימים, בעיקר את פרצופה, אבל היא אינה ידועה. היא מתנחמת בכך שעדיין לא עשתה שום דבר. הכי נורא היה אילו כבר החלה לעשות דברים, ובכל זאת לא היו מדברים עליה. היו גם כאלה. ועליהם ריחמה הכי הרבה. כי הם כבר נכשלו, ולפניה עדיין הייתה פתוחה האופציה שתצליח.

בעיניה הוא היה מקורי. מקוריות, כמה זה היה חשוב לה לעזאזל. הפחד הכי גדול שלה היה שהיא בחורה לגמרי רגילה, ושהיא עלולה לחיות חיים רגילים לגמרי, ולמות מוות רגיל.

היא הייתה עשויה לפגוש אותו כבר אז, אבל נמנעה מזה. היא לא היתה טפשה כלל. היא לא רצתה להיות מעריצה נלהבת של אף אחד. ובזמנו, היא חשבה שגם זה מקורי.

עברו כמה שנים. היא שמעה עליו פחות ופחות, אבל היו אחרים שדיברו בהם. עליה עדיין לא דיברו, והיא עדיין לא עשתה שום דבר. האופציה שידברו בה הייתה אמנם קיימת עדיין, אבל נראתה קלושה. פעם היה נדמה לה שכל זה רק במרחק יריקה, ושהיא, בסבלנות שיש בה מעט מן הגבורה, מתאפקת. אבל עכשיו נראו החיים שחיכתה שיתחילו עבורה, רחוקים ומתרחקים, כמו פטה-מורגנה. והאיפוק הפך לפחד.

כשנפגשו, היא כבר לא הייתה בטוחה שתהיה ידועה אי פעם. אבל גם הוא היה הרבה אחרי השיא שלו. מילא הימים שלגלגו עליו, עכשיו אף אחד לא הזכיר את שמו. היא ידעה שיהיה שם, וכשבאה היתה בה איזו התרגשות, ודאי, לזכר הימים ההם, אבל היא לא הייתה מפוחדת. כבר כל-כך הרבה פחדים היו לה, שפחדים חברתיים טפשיים נדחקו לקרן זווית.

היא התפלאה מכך שלא נראה עלוב כלל. כאילו שום דבר לא קרה לו במשך השנים האלה, שבהן הפסיקו לדבר עליו. כששמעה מה דיברו על אנשים שדיברו בהם, ידעה שהם תמיד אינם אוהבים שמדברים בהם. בכל-אופן, לא לאורך זמן. אבל היא לא האמינה להם, משום שהמשיכו לעשות את הדברים ההם שבזכותם או בגינם דיברו בהם.

היא לא הייתה טפשה כלל, אבל גם לא חכמה במיוחד. היא כבר לא הייתה צעירה. לפעמים נדמה היה לה שהגיעה לגיל התבונה. היו לה כבר כמה לקחים שנכתבו בדם. (בעצם, היו אלה רק דמעות. אבל עבורה, דמעות היו דם).

ובכל זאת, מדי פעם עוד העזה למרוד בלקחים האלה, באומץ דון קישוטי מגוחך. להתאהב, או להאמין שעוד תעשה דבר שבזכותו ידברו בה.

היה לה אומץ בערב ההוא לכל דבר, כך היא חשבה. זה לא היה יוצא דופן, מפני שאיזה יצר הרסני הרשה לה, כשהיא כלואה ממילא בכלוב הקטן שלה, לשאוג פתאום כמו לביאה. משהתרגלה לבן הזוג שלה, הייתה מחוללת ביניהם סצינות מלאות תעוזה. אבל בעבודתה המשעממת עדיין היתה ישרה כסרגל, ואת כל הקנסות לעירייה שילמה בזמן.

בערב ההוא נפגשו בזירה שלה. ארוחה אצל חברים. הוא היה גרוש וליהטט במילים.

הלכו ביחד לבית שלה. נפלה ביניהם שתיקה. הם לא הכירו זה את זה. הוא נראה פתאום עייף מאוד. הוא ישב על ספה ושקע לתוכה כמו קשיש. היא חשבה שהוא גוסס.

היא לא היתה טפשה, משום שהבינה שזו ההזדמנות היחידה שלה. הראשונה והאחרונה. אבל משהו דחק בה להתמרד נגד שרירותו של הגורל.

הוא לא היה חכם ממנה בהרבה. לו היה חכם, יכול היה לספר לה שכבר עבר את כל זה. והוא אכן עבר את כל זה, אבל לא ידע לתרגם את זה למילים. לו ידע היה אומר לה: ואחרי החיפוש אחר המשמעות, אחרי שהסערה שוככת אל תוך הריק, בוואקום הזה, בשום-כלום, ניצתת אימה יסודית, ומשולחת רסן, כמו המפץ הגדול. הפיצוץ מתרחש בשנייה אחת, אבל לא רק בה, אלא בכל רגע ורגע ממנה ואילך, כי מי שהתרסק כך ממשיך להתרסק כל הזמן בלי מנוחה בתוך עצמו.

להתמרד נגד שרירותו של הגורל? דווקא עכשיו כשסוף סוף חייך אליה? אבל מדוע נראה חיוכו קנטרני? כיצד דווקא לנוכח החיוך הנדיר כל כך, בוערות עתה שוב המכות שהפליא בה עד כה?

היא עדיין מהססת. הוא רואה: בפניה משתקפת הטינה שלה כלפיו. הוא נשאר רק משום שאין לו עוד לאן ללכת. כבר לא יזכה להתלהטות היצרים ולהתרוממות הרוח שהייתה נופחת בו אהבתן המתמסרת של מעריצות נלהבות.

היא חמוצה, אבל הוא כבר מזמן איבד את חוש הטעם. הזמן חולף על פניהם כמו גנב. הם מתנשמים. חם. יחסים יצמחו על גבם כחטוטרת.