אני, שרה, יצאתי מהתופת

"יום אחד הוא שם עלי את הכרית והתחיל לחנוק אותי, בלי שום סיבה. לא הצלחתי לנשום, והתחלתי להתפתל ולנסות להשתחרר מממנו. לא הצלחתי. כמעט ואיבדתי את ההכרה, עד שבסוף הוא הפסיק. כשקמתי וצעקתי 'כמעט הרגת אותי', הוא אמר ש'זה בצחוק'. אבל אני בכיתי".

כך, בדמעות, מתארת שרה (שם בדוי) בשיחה עם ynet את מסכת הייסורים שעברה. שרה בת ה-48, אם לחמישה ילדים, סבלה במשך שנים רבות מהתעללות פיזית ונפשית מצד בעלה. גם לאחר שהתגרשה ממנו, נישאה לו בשנית והתגרשה שוב, גם לאחר שהתגוררה במקלט לנשים מוכות ונאלצה לראות את ילדיה סובלים גם הם, גם אז התקשתה לצאת ממעגל האלימות שרדף אותה.

היום, לאחר שנים של כאב ואימה, היא מסוגלת לספר את שעבר עליה. זאת בתקווה שנשים נוספות יאזרו אומץ ויצילו את חייהן. יימלטו מהסטטיסטיקה הנוראית הזו של נשים שמוכות, מושפלות ונרצחות בידי הקרובים להן מכל.

האלימות הקשה שספגה שרה התחילה עוד בטרם נישאה. כבר כשהיתה נערה הכירה את מי שעתיד להיות בעלה, וכבר אז גילתה אצלו סימני אלימות מדאיגים. "היה לו עבר פלילי והוא ישב שלוש שנים בכלא על סיוע לרצח", סיפרה. "הוא היה נועל אותי בבית הוריו ומאלץ אותי לצאת מהעבודה כדי לפגוש אותו. ניתקתי איתו קשר, כי הוא היה אגרסיבי מדי בשבילי. בסוף הוא גם לחץ עלי ואילץ אותי להתחתן איתו. הוא אמר שהוא אוהב אותי, ואני נפלתי ברשתו".

לאחר החתונה, התגברה האלימות, ואף עברה לפסים פיזיים. "היה נורא ואיום. הוא דחף אותי לקירות והייתי מקבלת מכות בראש. במקרים אחרים הוא זרק כיסאות על הרגליים שלי. תמיד היו לי סימנים כחולים בכל הגוף. כשהיה מתעצבן הוא התפרץ והשליך עלי מכל הבא ליד. זו היתה תופת".

שרה המשיכה לסבול בשקט, גם כאשר שני ילדיהם המשותפים נפלו קורבן לאלימות. הוא היה מכה אותם סתם ככה, כשהתחשק לו. כשהיתה מתערבת ומנסה לגונן על הילדים, היא הסביר לה: "בגללך הם יחטפו עוד". היא סיפרה שכאשר אחד הילדים היה בוכה בלילה, והגיע מפוחד כולו לחדר ההורים, היה בעלה מרביץ לו כדי שיילך לישון.

"התגרשנו, אבל הוא הבטיח להפסיק, אז חזרתי"

יום אחד אזרה שרה מספיק אומץ בקרבה והחליטה להתגרש ולעזוב את הבית. הבעל, בתגובה, לא נתן לה לקחת איתה את הילדים. הוא גם מנע ממנה לראות אותם באופן קבוע, והרשה להם להפגש רק פעם בשבוע. 

"בלי הילדים, הייתי כמו גוף בלי נשמה", סיפרה. "חשבתי שבשלב ראשון אתגרש, ואז אוציא אותם מהבית באמצעות משפט משמורת. הייתי באה לבקר אותם כל שבת שנייה. בית הדין הרבני החליט שלא לתת לי חזקה עליהם. הייתי גיבורה גדולה, עשיתי הכל לבד בלי עזרה מעובדים סוציאליים, ולא הצלחתי להוציא את הילדים ממנו. כעבור שנה החלטתי שלמען הילדים, כדאי שאחזור הביתה. הוא הבטיח להפסיק את האלימות, ושהכל יהיה בסדר. האמנתי לו וחזרתי לגור בבית, מבלי שהתחתנו בשנית".

בשלב זה החל הבעל בתהליך של חזרה בתשובה. לאחר שנתיים בהן חיו השניים בשקט יחסי, מבלי להתחתן, הודיע לה הבעל שחייהם המשותפים פסולים מבחינה הלכתית ושעליהם להתחתן בשנית. שרה החליטה לתת לתא המשפחתי סיכוי נוסף, והסכימה לנישואים, זאת "למרות שבמקרים רבים ראיתי שהוא ממש התאפק לא לתת לי מכות".

הזוג נישא בשנית, ושרה הלכה בעקבות בעלה וחזרה אף היא בתשובה. לשניים נולדו שלושה ילדים נוספים, והם עברו להתגורר בקהילה חרדית. לדברי שרה, האלימות כלפיה הלכה וגברה, אבל היא היתה כל כך שבורה ומפוחדת, שלא העזה להתלונן.

"נפלתי קורבן", אמרה. "לא הלכתי למשטרה או לבית החולים. סבלתי בשקט. התביישתי. גרנו במקום חרדי, ושם אי אפשר היה להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. לא העזתי להתלונן על אלימות, משום שפחדתי מההשלכות. הוא הרי כבר היה בבית סוהר בעבר, ופחדתי שירצח אותי. הוא היה מאיים 'אני אקבור אותך בחיים'. כשבן אדם אלים כלפייך הוא מסוגל להכל. חייתי בפחד מהתגובה שלו, כי ידעתי כמה הוא אלים ואגרסיבי".

במשך תקופה ארוכה חיו שרה וילדיה בפחד ובטרור מוחלט. האב ניתק את קווי הטלפון בבית, מנע ממנה כסף והורה למכולת שלא לספק לה מוצרי מזון בהקפה. אוכל היה מגיע הביתה רק בחצות, כשהבעל שב מעבודתו. הילדים, שלא אכלו יום שלם, הגיעו לחרפת רעב.

ההתעללות הנפשית וההשפלה נמשכו אף הן. כשהיו מגיעים אורחים הביתה, היה הבעל מלגלג על שרה ומטיח בה: "אל תדברי אשה. מקומך במטבח". גם קללות הוא לא חסך ממנה. כשחשה כי הגיעה לשפל המדרגה, חל מהפך בחייה. היא רצתה להתגרש אבל פחדה ששוב ייקח ממנה את הילדים. "על טעות אחת לא חוזרים פעמיים", אמרה לעצמה.

"מספרי הסיוע ששודרו ברדיו באו לי מהשמיים"

לפני חמש שנים בדיוק, בעיצומו של יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים, הקשיבה שרה לשידורי הרדיו שהזמינו נשים מוכות להתקשר ולקבל סיוע. לאחר אינספור ניתוקים, דקות ספורות לפני שהקו הפסיק את פעולתו, החליטה שרה להשאיר את השפורפרת בידה. לאחר 12 שנים של סבל מתמשך, היא הצליחה לבקש עזרה.

לדבריה, "זה פשוט בא לי מהשמיים. זו הכוונה מלמעלה, כי מספרי הטלפונים לא הפסיקו לחזור על עצמם. אם לא היו חוזרים עליהם באותו יום, אני לא חושבת שהייתי מתקשרת. לפעמים אשה לא מודעת למה שקורה איתה. מבחוץ אומרים לך שאת בסיכון גבוה, אבל את לא מרגישה את זה. שלחתי ילדים לישון רעבים. לא היה לחם בבית, דבר מינימלי. לשפל המדרגה הגעתי עד שהחלטתי לעשות סוף לסיפור".

באישון לילה, כשבעלה שקוע בשינה עמוקה, הכינה שרה תיק ובו חפציהם האישיים שלה ושל ילדיה. ביום שלמחרת אספו אותם אנשי הסיוע למקלט חרדי לנשים מוכות. כשהיא נזכרת באירועי אותו היום, היא משחזרת: "סיפרתי להם שאני דתייה, ולא רוצה להשאר בבית שבת נוספת, כי בשבתות הוא בבית כל היום. הלכתי לישון עם בגדים, ורשימה בכיס. למחרת ברחתי עם הילדים. ללא סיוע המקלט, לא יודעת איפה הייתי היום. הם שלפו אותי מהתופת". 

אבל זה לא סוף הסיפור. לאחר ארבעה חודשים, בעזרתם של חוקרים פרטיים, הצליח הבעל לאתר את מקום המקלט. מאחר והוא הפך לאיום לא רק עליה, אלא על כל הנשים ששהו במקום, הועברו שרה וילידה למקלט אחר, חילוני. במקביל, ארגון ויצ"ו העניק לשרה סיוע משפטי, ולאחר שורה של דיונים מפרכים, בכל הערכאות, הורה בג"ץ כי הילדים יישארו בחזקתה.

"בית הדין הרבני החליט שהמשמורת תהיה אצלו, כי הוא טען שמקלט חילוני יפגע בחינוך הילדים. איבדתי אמון טוטאלי בממסד הדתי כתוצאה מכך. איך מעבירים ילדים לבן אדם אלים? מזלי שבג"צ החזיר לי את המשמורת", היא אומרת.

האב, שקיבל זכויות ביקור, המשיך להתעלל בילדים. הוא נהג, כעונש, להעמידם עם הפנים לקיר במשך שעות ארוכות, כשידיהם מונפות מעלה. באחת הפעמים חזר אחד הילדים מביתו כשגופו מכוסה בסימנים כחולים. בהנחיית העובדת הסוציאלית, תיעדה שרה את הסימנים והגישה תלונה במשטרה על אלימות כלפי הילדים. אלימות שכתוצאה ממנה סובל אחד הילדים מבעיות עצביות קשות.

האב המתעלל, אגב, נמצא היום בכלא. לא בגלל האלימות נגד אשתו לשעבר וילדיו, אלא מכיוון שהורשע בהטרדה מינית.

"שלא יפחדו לעשות את הצעד, שייצאו ממעגל האימים"

בימים אלה נרשמה שרה למכינה במסגרת קורס של לשכת התעסוקה, במטרה לחזור לעבוד אחרי שנים בהן היתה עסוקה בשיקום חייה וחיי ילדיה. היא יצאה מהמקלט וגרה בדירה שכורה, אולם ממשיכה לקבל סיוע מהמרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה. 

"הצילו אותי במקלט, ועד היום אני וילדיי מטופלים במרכז", סיפרה. "עבדתי על עצמי כדי להדחיק את הכל ולפתוח דף חדש. אני לא מבינה איך עם כל האלימות וההשפלות הצלחתי לחיות ככה כל כך הרבה שנים. תמיד השפלה, וחששות, ופחדים, ובושה ללכת בחוץ. הכל מתערבב אצלך, אבל לא היה לי אומץ לברוח, ועוד עם ילדים קטנים.

"בתקופה בה חייתי איתו, לא היה רגע שחשבתי להתאבד, למרות רגעי הייאוש וחוסר האונים. בעלי ואחיו גם הם סבלו מאלימות נוראית מהוריו. כשהייתי רווקה הוא אמר שבחיים לא יסכים שהילדים יגיעו למצב אליו הוא הגיע, אבל כנראה שהוא לא מכיר דרך אחרת. היום אני מזהה גם אצל ילדיי ניצני אלימות, ומפחדת שגם הם יהפכו לאנשים מכים". 

לשרה יש גם כמה המלצות לנשים שנפלו קורבן להתעללות: "שלא יתלוננו במשטרה בלי לצאת מהבית, זה מסוכן. היו הרבה מקרים שהבעל רצח את האשה לאחר שהתלוננה. חייבים להוציא אותה מהבית, או אותו, ורק אז להתלונן במשטרה. שהנשים ייעזרו בעובדת סוציאלית, כי אי אפשר לדעת איך הבעל יגיב. אלה גברים אלימים, לא שפויים, שמסוגלים מתוך יצר נקמה לרצוח ולהתאבד". 

למרות החששות הגדולים, שרה קוראת לנשים המוכות לאזור אומץ ולצאת ממעגל האימה. "אשה היא בת אדם, ומגיע לה חיים בכבוד. זה לא בחסד אלא בזכות. כשגבר מנצל חולשה של אשה טובה, אז היא לא צריכה להישאר במקום הזה. היא צריכה להיות עירנית ולעמוד על הזכויות והכבוד שלה. אם היא תוותר הוא ימשיך. אני יצאתי מהתופת ולעולם אני לא חוזרת לשם".