טרזן, מלך ההצגות

מבואת השיש המפונפנת של בית האופרה – המשכן לאמנויות הבמה אינה מתורגלת בקהל שניקז אליו המחזמר "טרזן וג'יין". דקה בדיוק זה לקח עד שהשטיחים ומרצפות האבן נרמסו בפלטפורמות של מתבגרות נרגשות. אלה התרווחו בנחת על תערוכת "צמות" המוצגת שם עכשיו, לעסו ממתקים והחליפו דעות בסוגיית הדרך העדיפה לחדור אל מאחורי הקלעים.

המחזמר נועד אומנם לטף, אבל בזכות העובדה שכוכביו הראשיים הם יהודה לוי ויעל בר-זוהר התגלם הפעם הקהל באחיות הגדולות שתפסו טרמפ על האירוע. פתאום התנדבו לבבסטר אחים פעוטים, אחיינים, בני-דודים, שכנים וכל מי שגילו נע בסביבות השש ושאפשר לקחת אותו לראות את יהודה לוי מקרוב וכמו כן לפתות אותו להצטלם עם יהודה לוי, לבקש ממנו חתימה או כל דבר אחר שיאפשר לטישת עיניים ביהודה לוי מקרוב. זה כולל תחיבת אחים קטנים ובוכיים לתוך פרצופו של יהודה לוי בתואנת השווא: "הוא נורא רצה להגיד לך שלום".

"אמא אף פעם לא העריצה שחקנים", הודעתי לילד שלי בהדר, מדברת על עצמי בגוף שלישי כמו שאמהות, ושליטי איראן, עושים לפעמים. אבל אחרי שראיתי את "טרזן וג'יין" קלטתי לדאבוני שזה רק מפני שבתקופתי היה ניתן להעריץ את צביקה פיק בלבד. באמת חוכמה גדולה. לו הייתי מתבגרת היום, יש לי חשד כבד שאמא היתה מתעלפת לרגלי יהודה לוי ויעל בר-זוהר כמו כולם.

מתוך הגבבה של חלטורות חנוכה "טרזן וג'יין" הוא מחזמר קסום ממש עם תפאורה מושקעת, על אף שאינה נוסעת, נדלקת או נמלאת פתאום בזיקוקים. על אף שהשחקנים הראשיים לא מרביצים באמצע חיקויים של אריק שרון כמו באלאדין או בפסטיגל. סתם הצגה מעולה עם עלילה אמיתית, אתם יודעים. הז'אנר הישן ההוא, שבו השחקנים באמת מוכשרים וזזים יפה ומדברים בדיקציה שאפשר להבין אותה, ומדי פעם יש בה עיצורים, והשירים מחורזים למופת, והעברית נהדרת.

בניגוד לכותביהן של ההצגות האחרות, שכה התאמצו להיות מגניבים עם סלנג מעופש, השתנן אפרים סידון, שעיבד את "טרזן וג'יין" יחד עם חנוך רוזן הבימאי, בחרוזים כמו "שמחת זקנתי בראש ענף, לאחותך פרעוש באף" או "שמחת זקנתי בעננים, ואחותך פולה כינים". הילד שלי ממש אינו גאון, אבל הוא ישב וגעה בצחוק כמו כל הילדים באולם, מה שממש לא אירע באף הצגת חנוכה עד כה.

הם עצרו את נשימתם כשיעל בר-זוהר, שהיתה ג'יין מופלאה, השתלשלה על חבלים וריחפה באוויר, כיסו את עיניהם בבהלה כשטרזן קפץ, אין לי מושג איך, מגבהים אימתניים לבימה. הם נכבשו כל-כך בהצגה, עד שעל אף אורכה העצום – כשעתיים וחצי – ישב הקהל הפעוט דומם ומרוכז. הפעם לא דרכו לי על הרגליים שוב ושוב עם ילדים שצריך להוציא לרגע החוצה, לא כירסמו לידי צ'יפס ופופקורן, ילדים משועממים לא בעטו לי בכיסא וייללו כמו בכל ההצגות האחרות, ולא ראיתי צופה אחד שדרש באמצע במבה, מים או לשבת קצת על הידיים. מצד שני, בגיל 14 זה יהיה מעט מוזר לבקש על הידיים.