הנסיכה הלוחמת שירי
אלבום הבכורה של MC שירי מציג קול חדש בהיפ-הופ הנשי. "אני חושבת שזה נורא פרימיטיבי לחשוב שאשה לא יכולה להיות בעמדה של כוח ולעלות על במה"
אולי זה לא מקרי שמלכתחילה נמשכה שירי לסגנון בו יכלה להישמע חזק וברור. כשהייתה בת 16-17 החלה להקליט שירים באנגלית, וניסתה להופיע במועדונים. חביבות עליה במיוחד היו בנות "סולט אנ' פפה", שלישיית ההיפ הופ פורצת הדרך מתחילת הניינטיז, שיחד עם זמרות כמו קווין לטיפה הפכו למקורות ההשראה שלה.
"כשאני שומעת היפ הופ, שאני ממש מתחברת אליו, זה נותן לי הרגשה של משהו", היא אומרת. "כשמישהו כועס, אני מרגישה את הכעס שלו. זה לא רק מלודי, זו צורת דיבור". כמה שנים אחר כך השתלבה בסצנת ההיפ הופ הישראלית שהחלה להתגבש. היא עלתה על הבמה בערבי מיקרופון פתוח, והתחילה להתחכך באנשים מהתעשייה. "זה היה חדש ומרגש, אבל אמרתי לעצמי שאני לא מפחדת ופשוט באה ועושה את זה".
ההשתתפות בהרכב "שבאב" (תחת הלייבל "שבק מיוזיק" של מוקי ופילוני משבק ס') הייתה תחנה אחת בדרך להיות סופר MC - Master Of Ceremony, אבל את הברייק הגדול קיבלה מה "הדג נחש", עמם שיתפה פעולה באלבום השני, כששרה את הלהיט "לזוז". "זה היה הדבר הראשון שגרם לאנשים להכיר אותי", היא מספרת, "הופעתי אתם כל כך הרבה שלמדתי מהם גם המון בתור מוזיקאים ופרפורמרים".
יש לה "פלואו" מצוין, כלומר, היא משלבת היטב בין הקצב למילים, והיא לא נזקקה לאימונים מפרכים. "או שיש לך את זה, או שאין לך את זה", היא אומרת, ומוחצת באחת את תקוותיה של כל מי שחלמה להיות ראפרית מדופלמת כמוה, אבל נולדה בלי הטאץ. "אתה צריך שתהיה לך גישה למוזיקה, שתדע מה נשמע טוב ומה לא נשמע טוב, למרות שכמובן שאני לא נשמעת היום כמו שנשמעתי לפני שנתיים".
את האלבום הקליטה בארבע שנים, והיא משלבת בו גם אלמנטים נוספים לצד ההיפ הופ. היא מופיעה ומקליטה עם נגני גיטרה, בס ותופים, החלטה לא שגרתית (רוב הראפרים עובדים עם רק עם די ג'יי), שנועדה לתת ביטוי לתשוקות המוזיקלית הנוספות - ובעיקר רוק, רצוי סטייל "רייג' אגיינסט דה מאשין", אחת מהלהקות האהודות עליה ששילבה היפ הופ ומטאל.
לשירי קול רך ונשי. אפקט מפתיע נוצר כשהוא משולב עם הטקסטים הבוטים יותר. "בגלל שהקלטנו את האלבום במשך ארבע שנים, הקול שלי בהתחלה היה רך ואחר כך נהיה קשוח יותר. יש שירים שאני נשמעת בהם יותר עצבנית ומתוחה", היא אומרת. כל שיר באלבום מייצג לדבריה תקופה אחרת בחייה. "קשה להיות בת", השיר שפותח את האלבום, הוא אחד מהקשוחים שבהם. נסיכת המיקרופון משחררת בו קיטור, מתארת את קשייה כראפרית בעולם ההיפ הופ הגברי ("לא רוצה לשכב רק בשביל להיות הכוכבת", "אחרי כל הבוזים הצלחתי לבד").
"היו הרבה פעמים שראפרים לא רצו להופיע איתי כי אמרו שזה עושה אותם פחות גברים. אנשים בסצינה חושבים שזה דבר מאוד גברי, ולא מתאים להם שתהיה אשה עם כוח ועם עוצמה על הבמה, שתגיד מה היא חושבת עליהם. אני חושבת שזה נורא פרימיטיבי לחשוב שאשה לא יכולה להיות בעמדה של כוח ולעלות על במה". סלידתה מאפליות מהסוג הזה עזרה לה להילחם על מקומה על הבמה. "אני לא פמיניסטית, אבל יש את ה...נו... רוח לחימה".
בהתאם לכללים הנהוגים "נסיכת המיקרופון" מלא בשירי אהבה עצמית (שירים כמו "סופר MC" ו- מי זאת שירי"). "קוראים להם שירי אגו", שירי מסבירה. "זה לגמרי מתבקש כי כל הקטע של ההיפ הופ זה באטלים וקרבות, אבל עדיין לא הלכתי איתם עד הסוף ברמה של שחצנות. בדרך כלל זה יותר קיצוני".
כצפוי, היא כבר מגדלת כמה וואנאביז קטנות. "הילדות הקטנות רוצות להיות אני, fuck בריטני, רוצה להיות שירי", היא שרה בשיר הנושא של האלבום. "בנות שבאות אליי בהופעות וצורחות ואומרות, 'וואי, איזה מקסים', אבל זה בגלל שאין ראפריות בהיפ הופ בארץ בכלל, אז זה מגניב שיש מישהי שמייצגת אותן".
ההופעה החגיגית הראשונה צפויה להתקיים בבארבי בשמונה בפברואר, ושירי כבר התחילה לעבוד על חומר חדש. היא ממשיכה גם את שתוף הפעולה עם גלית דהן (ששרה איתה באלבום את "מתי תחייכי", שיר שעוסק באלימות נגד נשים), וניתן יהיה לשמוע אותה מתארחת, לכשיצא, באלבום של קוואמי דה לה פוקס.
לפנייה לכתב/ת 
