במרחק נגיעה

"במרחק נגיעה מכאן", אלבומו החדש של יזהר אשדות, נשמע בדיוק כפי שהייתם חושבים שיישמע אלבום חדש של אשדות. לחנים נעימים וקליטים, טקסטים מהורהרים ושירה עדינה ומלטפת. אשדות לא ביקש לצאת מחוץ למסגרת שבה הוא פועל. הוא נצמד לנוסחה שפיתח לאורך השנים בדבקות - התוצאה מכובדת ואיכותית - אבל מעט משעממת. 

הבעיה של אשדות נעוצה במידה לא מועטה דווקא בהצלחתו. כמפיק ובעל אולפן אשדות הוא מהאחראים הבולטים לעיצובו של הצליל הדומיננטי של המיינסטרים הישראלי: צליל נקי, מוקפד, מדויק. התוצאה היא מיאוס קל מהשטאנץ שגרף לחיקו כל כך הרבה זמרים - והפך את המוזיקה שלהם למרוסנת, עצורה וקפואה במקצת. כאשר מדובר בזמרים צעירים שנמצאים בגיל שבו צריך להשתולל, זה ממש מטריד, מה שלא נכון כמובן במקרה של אשדות, שנמצא כבר בעשור החמישי לחייו - כך שיישוב הדעת דווקא הולם אותו. ובכל זאת, יש משהו מוחמץ באלבום הזה, שניכרת בו רמה גבוהה של כישרון וטוב טעם, אבל נעדרת ממנו אותה אנרגיה שהיתה יכולה להפוך אותו לאלבום משמעותי באמת.

10 שירים יש באלבום וכמעט כולם טובים. "במרחק נגיעה מכאן" ו"אבנים" כבר זוכים להשמעות נאות ברדיו, וסביר ששירים אחרים יצטרפו אליהם (המועמדים שלי: "סולמות וחבלים" המצוין ו"כל האור שרק אפשר לצאת" המקסים). הבעיה נוצרת בשמיעתם בזה אחרי זה, בשל הדימיון העז בתחושה שהם מציעים - מה שהופך את חווית ההאזנה למעט מפוהקת.

הקווים הדקים שבהם מצייר אשדות את השירים שלו מונעים ממנו אמנם רגעי מבוכה - אבל לא מאפשרים לו להמריא באמת. אין זה מקרי שאלבומו הטוב ביותר עד עתה היה האלבום בהופעה חיה שהוקלט ב"הארד רוק קפה". דווקא כשהיה משוחרר מקסמי האולפן שבהם הוא שולט ביד רמה, יצא מאשדות קול חזק, ברור ומכשף - שפיצה על היכולת הקולית המוגבלת שבה ניחן.

בסיכומו של דבר, זהו עוד אלבום יפה של אשדות שממשיך את הקריירה המצליחה שלו. אבל לטעמי, הוא היה יכול להיות הרבה יותר מעניין, אם אשדות היה מוותר למשל על מושכות ההפקה המוזיקלית - ונותן לאנשים שמשתפים איתו פעולה לקחת אותו קצת למקומות אחרים.