גבולות הנתינה
נועה לייזרוביץ, יועצת מקצועית בבית- הספר להורים במכון "אדלר" טוענת כי ההגדרה הנכונה למתואר בספר היא "ההורים נותנים לילדים לטפס להם על העצבים". לדבריה, לא מדובר בעניין סמנטי בלבד. "הורים היום לא יודעים לשים גבולות", היא אומרת. "הם לא ממש יודעים מה הם רוצים מעצמם ומה ציפיותיהם מהילדים, וכך הם מתאפקים ומתאפקים עד להתפרצות. בעבר הרחוק, הורים לא כל-כך הבינו בנפש הילד ולא נתנו לילדים לעבור את קצה גבול היכולת שלהם לספוג. הם חשבו שכך הם מחנכים את הילדים, ואלה מצידם הבינו היטב מתי להפסיק ללחוץ. היום, ההורים נורא רוצים שלילד יהיה רק טוב, הם רוצים להעניק עוד ועוד, הילד דורש עוד ועוד עד שאי-אפשר עוד.
"ההורים היום קצת מפונקים, חלק מהם גדלו בעצמם באווירה כזאת. הם רוצים שהדברים יקרו בדיוק כפי שהם רוצים, וקשה להם לשים גבולות. הם נעים במרחב שבין לפנק את הילדים לבין להתפנק בעצמם, ונוצר כאוס. להיות מחנך זו עבודה קשה. לרבים מההורים היום אין זמן לזה. הם עוסקים עם הילדים בכאן ובעכשיו, לא מקדישים זמן לערכים חשובים כמו התחשבות ואכפתיות, וזו התוצאה. לילד יש שאיפה להיות טוב, להשתייך ולהשתלב במשפחתו. הוא לא יודע איך לעשות זאת וברגע שהוא מזהה נקודה שמקנה לו הכי הרבה התייחסות, שהיא נקודת חולשה אצלנו, הוא יפעיל אותה באופן בלתי-מודע".
לייזרוביץ מציעה לפתח את האינטליגנציה ההורית הרגשית ואת המודעות לה ולהגדיר באופן בהיר, ברוח טובה, את הגבולות בבית. "כשיש אווירה טובה, כשיש אהבה, כשמשוחחים ומסבירים, לילד אין עניין לעלות על העצבים", היא אומרת, "צריך פשוט לעזור לו במיפוי החברתי".
