חרצופים במילאנו

במחזהו החדש "מילאנו" ממשיך שמואל הספרי בניסיון לפרק את הטקסים הנסתרים של הישראליות החילונית הפוסט הירואית, שבו התחיל במחזהו הקודם, "אישה, בעל, בית".

המחזה החדש הוא סוג של טקסט משלים לקודם וגם יוצר איתו קישורים רבים. אך בניגוד להישג שלו שם בשילוב בין חומרים סאטיריים לעלילה אנושית מרגשת, הפעם הספרי לא מצליח לחבר בין הסיפורים האישיים לאמירה הכללית.

ההצגה עוסקת בחייהם הריקניים של אוסף ישראלים מטורפי כדורגל, שנוסעים בעקבות קבוצתם האהובה, הפועל תל אביב, לקפריסין ואחר כך למילאנו. ההצגה מעבירה בכיף שעתיים וחצי של צפייה משעשעת, אבל לא מצליחה לתרגם את מסע האוהדים, על תקוותיו ואכזבותיו, לחוויה אנושית משמעותית. חלק מהדמויות מהמחזה הקודם, כמו יואל, הבעל חובב הבאוהאוס שגורר אחריו את בנו המת, או קדוש, השיפוצניק המזרחי המתפלסף, מופיעות גם כאן, גם אם השחקנים שמגלמים אותן השתנו. ברוב המקרים שינוי הליהוק אינו לטובה. יואב הייט בתור יואל הדכאוני הרבה פחות מעניין מגל זייד המרתק, ואילו יונתן צ'רצ'י כקדוש העממי חסר את הרובד האירוני המקסים שהעניק יגאל נאור לדמות. היחיד ששרד מההצגה הקודמת הוא איתי תורג'מן הסימפטי, בתפקיד רועי, הבן של קדוש, שמסרב להתגייס לצה"ל ובסוף הופך לדמות הטראגית בסיפור.

מבין הדמויות החדשות ראויים לציון מוטי כץ, בתפקיד מוטי, עיתונאי הספורט החלקלק, מין תמצית של הגבריות הישראלית האגוצנטרית, ודורית בר אור, בתפקיד מרינה, הארכיטקטית הסקסית שמנהלת איתו רומן. דב נבון, בתפקיד אוהד דתי מוזר, מייצר את הצחוקים המתבקשים מהדמות המגוחכת שלו. הדמות המביכה ביותר היא נעמי, אשתו של מוטי והפסיכולוגית של רועי, שבעיצובה המוקצן של ליליאן ברטו נראית יותר כמו מטורפת שזקוקה לאשפוז דחוף מאשר כמו מטפלת מוסמכת.

זו הבעיה המרכזית של כל המחזה הזה: הוא יוצר מבנים סימבוליים שקופים ואמירות מפורשות על הישראליות, אך עושה את זה באמצעות דמויות קרטון מגוחכות, מין חרצופים של הישראליות הממוצעת, שהיחסים ביניהן משורטטים ברישול מעצבן. עם כל התחכום, ההצגה מקריבה את היכולת לבנות סיפור מורכב על מזבח הבידור הקומי הקל, ובסופו של דבר, ההיפוך המלודרמטי שמגיע בסיום לא עושה לך כלום.