שלום ותודה

בקיץ 1989 עבדנו במערכת שבועון "לאשה" על הוצאת מוסף טלוויזיה ובידור, "פנאי פלוס". ערוץ 2 טרם נולד, בכבלים עוד לא הראו שמץ מיכולתם, על לוויין איש לא חלם. כעבור שנה לערך היה "פנאי פלוס" לעצמאי. במהלך השנים הפך ממדריך דל עמודים זניח, בעל תפוצה נמוכה, לשבועון בעל שם, מותג של ממש. במצב כזה אני נפרד משבועון שהיה בעיניי למפעל חיים מקצועי.

"פנאי פלוס" אינו נמדד היום בתפוצתו בלבד (והיא רבה מאוד. זה שנים הוא מצוי בצמרת העיתונים הנמכרים ביותר בישראל), אלא במעמד ובמיקום שרכש לעצמו. רק השבוע השתמש מבקר הטלוויזיה של "הארץ" בשם העיתון כדי לתאר עיתוני בידור בכללותם. אכן, "פנאי פלוס" הפך לשם נרדף לעיתונות הפנאי והבידור, למגזיניות הכרומו הקלילה (אם כי הנעשית ברצינות ומשתדלת לדייק בעובדות ולא להקל ראש בכבודם של מושאי כתיבתה). מאז ש"פנאי פלוס" יצא לאוויר העולם, נולדו מגזינים לא מעטים, אך השבועון שלנו שמר על מעמד בכורה. גם כשקם לנו מתחרה ישיר, ששאף להביס אותנו תוך זמן קצר, המשיך "פנאי פלוס" להוביל בכל הנתונים. בתקופה זו נוסד "מסך הזהב", שהפך למפעל חיים בזכות עצמו, נחשפו עשרות כוכבים צעירים, ובוצעו שיתופי פעולה עם גופים מרכזיים בעולם הטלוויזיה והמשק בישראל, שהוכיחו כי "פנאי פלוס" הוא אכן מותג. "פנאי פלוס" השתדל לשמור על הגינות. היינו העיתון הראשון בישראל שפרסם את לוח השידורים של yes והעניק לו תמיכה מרגע הולדתו. גם את ערוץ 10 קידמנו בגיליון מיוחד, והוא זכה למלוא הסיוע.

אני עוזב השבוע את "פנאי פלוס" בתחושה שהשארתי מוצר פופולרי בעל תווי תקן ראויים. אני מבקש להודות בחום לכל האנשים היקרים שעבדו איתי במשך השנים ב"פנאי פלוס" וראו בו בית. ועתה - כאשר הגיע הזמן ואיש כבר לא יחשוד בי במשוא פנים כלפי בעלי הבית שלי - אני רוצה להזכיר כאן את רוני מוזס ז"ל, שהיה לי חבר נפש אהוב ויקר, שהיה לו החזון לייסד עיתון מהסוג הזה, ולהודות למרים נופך מוזס, שבמשך השנים היתה לי שותפה של אמת בדרך הקשה. אי אפשר לערוך עיתון ראוי בלי אמון מצד המו"ל והענקת חופש מקצועי. רוני ומימי היו כחלק ממשפחתי, ויחד היינו ברגעי השמחה והעצב.

ותודה לכם, קוראים יקרים, על האמון שנתתם בי ובעיתון שבעריכתי. שלום לכולכם.