שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    המשכיות הפארקים

    "מלה אחר מלה, כשהוא שקוע כולו במחלוקת האפלה של הגיבורים, מרשה לעצמו להיסחף לעבר התמונות שהתארגנו והלכו ושנוספו להן צבע ותנועה, הוא היה עֵד למפגש האחרון בבקתה בהר". סיפור קצר מאת הסופר הארגנטיני חוליו קורטאסר, מתוך "סוף המשחק", אסופת סיפורים פרי עטו שרואה אור בימים אלה בהוצאת "כרמל"

     

    המשכיות הפארקים

     

    הוא החל לקרוא את הרומן ימים אחדים קודם לכן. הוא זנח את הקריאה בשל עניינים דחופים ושב אליה ברכבת, בשעה שעשה את דרכו חזרה לחווה. אט-אט הוא התיר לעלילה ולתיאור הדמויות לעורר בו עניין. באותו אחר-צהריים, לאחר שכתב מכתב לבא-כוחו ושוחח עם מנהל החווה על עניין שהיה קשור להסכם שותפות חקלאית, חזר לקרוא בספר בחסות השלווה של חדר העבודה שלו, שממנו נשקף פארק האלונים.

     

    הוא ישב לו בנוחות בכורסה החביבה עליו, גבו אל הדלת שהיתה עלולה להפריע לו כמקור מרגיז להטרדות, הניח לידו השמאלית ללטף שוב ושוב את הקטיפה הירוקה, ופתח בקריאת הפרקים האחרונים. זכרונו נצר ללא קושי את שמותיהם ומראם החיצוני של הגיבורים. האשליה שברומן כבשה אותו כמעט מיד. הוא התענג על ההנאה, הסוטה כמעט, מכך שהוא מרשה לעצמו להתנתק שורה אחר שורה ממה שסבב אותו, ובה-בעת מרגיש שראשו שעון בנוחות על הקטיפה של מסעד הגב הגבוה, שהסיגריות עדיין בהישג ידו, שמעבר לחלונות מרקד אוויר אחר-הצהריים תחת עצי האלון.

     

    מלה אחר מלה, כשהוא שקוע כולו במחלוקת האפלה של הגיבורים, מרשה לעצמו להיסחף לעבר התמונות שהתארגנו והלכו ושנוספו להן צבע ותנועה, הוא היה עֵד למפגש האחרון בבקתה בהר. ראשית נכנסה האשה, בחשש. כעת הגיע המאהב, פניו פצועות מצליפת ענף. באופן מעורר התפעלות היא עצרה את הדם בנשיקות פיה, אולם הוא דחה את הליטופים, שכן לא בא כדי לחזור על הטקסים של איזו תשוקה סודית, המוגנת בעולם של עלים יבשים ומשעולים נסתרים. הפגיון התחמם על חזהו, ומתחתיו פעמה החירות שחסתה בסתר החזה.

     

    דו-שיח עמוס כמיהה עבר בדפים כמו נהר של נחשים, והוא חש שהכול היה כבר מוחלט מאז ומתמיד. אפילו אותם ליטופים שנכרכו על גופו של האהוב כאילו הם רוצים לעצור בעדו ולגרום לו להימלך בדעתו, אפילו הם ציירו באורח נתעב את צורתו של גוף אחר שהיה צורך להרוס. שום דבר לא נשכח: אפשרויות לאליבי, אירועים מקריים, שגיאות אפשריות. החל מאותה שעה היה לכל רגע תפקיד משלו, תפקיד שהוטל עליו בקפידה רבה. החזרה הנוספת, חסרת הרחמים, נקטעה רק כדי שיד תלטף לחי. הערב החל לרדת.

     

    הם כבר לא הביטו זה בזה. השניים, צמודים בנוקשות למשימה שהמתינה להם, נפרדו בדלת הבקתה. עליה היה להמשיך ללכת במשעול המוליך צפונה. מן המשעול

    הנגדי הוא פנה לרגע וראה אותה רצה בשיער פזור. הוא מצדו רץ, מוצא מסתור בין העצים והשיחים, עד שהבחין בערפל הסגלגל של שעת הדמדומים בשדרת העצים שהוליכה אל הבית. הכלבים לא היו אמורים לנבוח, ואכן לא נבחו. מנהל החווה לא היה אמור להיות בשעה הזאת, ואכן לא היה. הוא עלה את שלוש המדרגות של הגזוזטרה ונכנס. מתוך הדם שדהר באוזניו הגיעו אליו דבריה של האשה: ראשית טרקלין כחול, לאחר מכן מסדרון, גרם מדרגות מרופד בשטיח. למעלה, שתי דלתות. בחדר הראשון – אף אחד, וכך גם בשני. דלת הטרקלין, ואז הפגיון ביד, האור מן החלונות, מסעד הגב הגבוה של כורסת קטיפה ירוקה, ובכורסה ראשו של הגבר, שקורא רומן.

     

    מתוך "סוף המשחק" מאת חוליו קורטאסר, תרגם מספרדית: יורם מלצר, הוצאת "כרמל".

     

    חוליו קורטאסר (1984-1914) נולד בבריסל, גדל בארגנטינה וחי, כתב ומת בפריס. הוא חיבר עשרות סיפורים קצרים וכמה רומנים, ביניהם "משחק קלאס", שטרם תורגם לעברית, וקבצי הסיפורים "מתומן", "חיות טרף" ו"נשק סודי". אחד מסיפוריו שימש בסיס לסרטו הידוע של אנטוניוני "יצרים" (Blow Up).

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים