אגדת העושר המופלג של יהודי פולין
הפרכת האגדה על עושרם המופלג של יהודי פולין מובילה גם למסקנה מעשית: אל לממשלת ישראל ולכל גוף ציבורי אחר בארץ להתערב בעניין הרכוש היהודי הפרטי בפולין. זה לא כדאי, לא חכם וזה גם לא מוסרי
דין וחשבון שהוזמן על-ידי גוף הקרוי צוות היגוי בין-משרדי לענייני רכוש יהודי" מעריך את השווי של הרכוש היהודי בפולין ערב מלחמת העולם השנייה ביותר מ-30 מיליארד דולר. אחד האנשים שהיו מעורבים בהכנת המחקר, שהוגש או אמור להיות מוגש לשר לענייני תפוצות נתן שרנסקי, צוטט באחרונה כמי שאומר: "בקרב 6.5 מיליון יהודים שחיו בפולין היו עשירים רבים". דיוק היסטורי? לא בהכרח.
הדוברים של הארגונים השונים, שעיסוקם בהשבת הרכוש היהודי, סבורים שהאומדן של 30 מיליארד דולר צריך לשמש בסיס לתביעה גדולה של ישראל כלפי פולין. מובן מאליו, שאת התביעה ינהלו הפקידים הבכירים של הארגונים הנ"ל ושל המשרד הממשלתי הנ"ל. המון עבודה, המון פרסום, המון טיסות במחלקה ראשונה. וגם המון שכר טרחה לעורכי דין.
זוכרים את העושר המופלג של ניצולי השואה, הטמון בחשבונות ממוספרים בבנקים שוויצריים? לפני שנים העריכו אותו מיטב המומחים להשבת הרכוש ב-7 מיליארד דולר. אחרי מאבקים משפטיים וציבוריים נפתחו הכספות של הבנקאות השוויצרית ולאכזבתנו התברר שיש בהן, אולי, 5% מהאומדן האגדי ההוא.
לא היתה זו אגדה יחידה. גם בכספות של הבנקים בישראל היו אמורים להימצא מיליארדים רבים של שקלים", רכוש יהודים שנספו בשואה. ועדה של הכנסת הגיעה, בקושי, לשווי משוערך של 303 מיליון שקל.
יהדות ענייה וחסרת נכסים
נראה שהסיפורים על עושרם של היהודים שנספו בשואה טורפים דעת רבים ומשפיעים לרעה על יכולת הערכה כלכלית אובייקטיבית. ערב מלחמת העולם השנייה מנתה יהדות פולין כ-3.3 מיליון (ולא 6.5 מיליון) נשים, גברים וילדים והיתה יהדות ענייה מאוד. 38% מיהודי פולין עסקו במסחר, רובו ככולו מסחר קמעוני זעיר. עוד 40% מצאו פרנסה במלאכה זעירה בענפי הטקסטיל וההלבשה. המשבר הכלכלי הקשה שפקד את פולין מ-1935 פגע במיוחד ביהודים. האבטלה בקרבם היתה כפולה ומכופלת.
שליש מהיהודים סבלו מחרפת רעב. השכונות היהודיות של ורשה הפכו לריכוז צפוף ומיואש של עוני קשה. רק 4% מהיהודים עבדו בחקלאות, בלא בעלות על הקרקע.
גורמים רבים הביאו את יהודי פולין למצבם האומלל: אנטישמיות כלכלית, אפליה ממשלתית וציבורית בוטה, רגולציה שכוונה נגד העסקים היהודים ודחקה את רגלי היזמים היהודים, משטר של מכסות על רקע גזעני, גטו בעבודה" (סילוק היהודים מתעסוקה בשכר גבוה), חרם של קונים פולניים, חרם של שותפים פולניים, חסימה של מגזרים רווחיים כמו בנקאות ותשתיות בפני יוזמה יהודית פרטית, שמירה על טהרת "הפולניות" בענפי המפתח של הכלכלה ועוד.
בניגוד לאגדות שהפיצו האנטישמים, יהודי פולין לא שלטו במשק הפולני. הם היו מיעוט מדוכא, נטול משאבים וחסר רכוש קבוע. מחקר של הפרופסורים לנדאו וטומאשבסקי קובע חד-משמעית: "יהודים ספורים בלבד נמנו על בעלי ההון הגדול בפולין. כמעט שלא היתה בפולין אוליגרכיה קפיטליסטית יהודית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היוו היהודים בפולין ציבור עני ומרושש במיוחד, ללא שום תקווה לבלימת המפולת הכלכלית".
ואם לא די בכך, באה מלחמת העולם השנייה והרסה חלקים משמעותיים ממלאי ההון היצרני והרכוש הפיסי שהיה שייך ליהודים, במיוחד בוורשה, שנחרבה עד היסוד.
כשנסתיימה המלחמה, נכפה על פולין משטר קומוניסטי-סטליניסטי. רוב הרכוש הפרטי וחלקים מהקרקע החקלאית הולאמו בצווים מיוחדים ועברו לבעלות המדינה. המדינה הקומוניסטית היתה אמורה לשלם פיצויים עבור הרכוש המופקע, אך לרוב לא שילמה. היא גם השתלטה, בלא פיצויים, על הנכסים היהודיים והאחרים שהחרימו הנאצים בשנות הכיבוש. הקניין המולאם וזכויותיו הועברו לממשלה, חברותיה ותאגידיה, למפלגה הקומוניסטית על כל זרועותיה, למועצות האזוריות ולעיריות ולגופים ממלכתיים אחרים.
הוגשו 56 אלף תביעות
המשטר הקומוניסטי שבק חיים בפולין בשלהי 1989 והיא הפכה למדינה דמוקרטית וליברלית. אך נושא הרכוש המולאם לא טופל במשך למעלה מעשור, עד שבתחילת 2001 קיבל הפרלמנט הפולני חוק מיוחד לתשלום פיצויי הלאמה. החוק הגביל את סכום הפיצוי למחצית מהשווי המשוערך של הנכסים המולאמים, צימצם את הזכאות לפיצויים למי שהיו אזרחי פולין עד 1999 והורה לבצע את התשלום באמצעות איגרות חוב ממשלתיות מיוחדות. נשיא פולין, אלכסנדר קוואשניבסקי, סירב לחתום על החוק בטענה שהוא יקר מדי למשלם המיסים ושהוא מפלה לרעה את היהודים שעזבו את פולין לאחר המלחמה ואיבדו את האזרחות הפולנית. עם זאת, קוואשניבסקי חתם על צו שהשיב את הרכוש הקהילתי היהודי (בתי כנסת, מקוות, בתי קברות, בתי מדרש) לבעלות יהודית. לנפגעי ההלאמה באשר הם המליץ קוואשנייבסקי לבקש סעד ממערכת המשפט הפולנית.
המלצתו נתקבלה. עד כה הוגשו לבתי המשפט בפולין כ-56 אלף תביעות להשבת רכוש מולאם ותשלום פיצויים בשווי כולל של כ-12 מיליארד דולר. עוד לפחות כמספר זה של תביעות אזרחיות מצויות בשלבי הכנה להגשה. כמה מאות תביעות הגיעו גם מישראל.
בתי המשפט הפולניים, המסתמכים על פסיקה אירופאית, נענים בחיוב לתביעות אלו. השופטים מבטלים בסיטונאות את התוקף החוקי של צווי ההלאמה ומטילים על קופת המדינה או העירייה לשלם פיצויים נדיבים ואף להשיב את הרכוש לבעליו הקודמים. אך למרות הפסיקה, האכיפה בשטח של הוראות בתי המשפט נעשית בעצלתיים ונתקלת בקשיים מנהלתיים וחברתיים מרובים.
בעיר ורשה עצמה קיבלו כ-2,000 אנשים ועסקים בחזרה את זכויות הקניין שלהם בנדל"ן, כולל ארמונות, מבני ציבור, בתי שגרירויות ועוד, בשווי 800 מיליון דולר. כמה כסף שולם בפועל? מעט.
השיטפון של התביעות המקומיות והזרות והלחצים של האיחוד האירופי הניעו לבסוף את ממשלת פולין לפרסם בפברואר השנה הצעת חוק "פיצויי הלאמה" מתוקן, כפי שפורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות". על פי החוק החדש, שהדיון עליו נפתח בפרלמנט השבוע, יהיו זכאים לפיצויים כל מי שרכושם הולאם או הוחרם על ידי המשטר הקומוניסטי, תהיה אזרחותם אשר תהיה. במונח "רכוש" נכללו מקרקעין, מבנים, מחסנים, עסקים, בתי מרקחת, כלי תחבורה ימיים, חוות חקלאיות וכן חפצים יקרי ערך ויצירות אמנות.
הפיצויים ישולמו לפי 15% מהשווי של הנכסים המולאמים בעת ההלאמה, כלומר בשנים 1946-1950, כשהוא משוערך למחירים של היום. השווי יקבע על ידי שמאים מקצועיים. תשלום הפיצויים יהיה במזומן, במשך ארבע שנים החל מ-2008. את התביעות לפיצויים יוכלו להגיש, במשך שנה אחת מכניסת החוק לתוקפו, גם היורשים החוקיים של בעלי הקניין שהולאם, אך יוטל עליהם מס ירושה פולני.
החוק לא יחול, על פי ההצעה, על המקרקעין בווארשה ועל שטחי פולין שסופחות אחרי המלחמה לברית המועצות.
מיליונים, לא מיליארדים
מה היה השווי הכלכלי של הנכסים שהולאמו והעומדים בתנאי החוק החדש? קשה לבצע את החישוב, המתבסס על הערך הכלכלי של הנכסים הפרטיים אחרי המלחמה, ולא לפניה. מהשכונות היהודיות של ורשה, למשל, נותרו ב-1945 רק עיי חרבות. משרד האוצר הפולני, בהסתמך על מודלים שונים, סבור שהשווי של הרכוש הפרטי לכל סוגיו שהולאם על ידי המשטר הקומוניסטי אינו עולה על 60 מיליארד זולטי, שהם כ-18 מיליארד דולר (משוערך למחירים ושערי חליפין נוכחיים ולא כולל את הנדל"ן של וארשה, המוערך בעוד כ-6 מיליארד דולר).
כמה מזה רכוש יהודי בר-ירושה? כ-3 מיליארד דולר, ולא 30 מיליארד דולר. כמה מיוצאי פולין בישראל מסוגלים להוכיח את זכאותם לירושה? חמישית עד רבע. כמה כסף מצפה להם אם וכאשר כל תביעותיהם יאושרו, במסגרת החוק הפולני החדש? אולי 120 מיליון דולר. 30 מיליון דולר לשנה מ-2008 עד 2012. הרבה פחות מטעות סטטיסטית חודשית זניחה במאזן התשלומים של ישראל.
לשם השוואה: עתודות מטבע החוץ של ישראל מגיעות ל-26 מיליארד דולר. היצוא של ישראל עלה אשתקד על 50 מיליארד דולר. מדי חודש משקיעים זרים בבורסה בתל אביב חצי מיליארד דולר. ההתנתקות מעזה תעלה כ-1.5 מיליארד דולר.
הפרכת האגדה על עושרם המופלג של יהודי פולין מובילה גם למסקנה מעשית: אל לממשלת ישראל ולכל גוף ציבורי אחר בארץ להתערב בעניין הרכוש היהודי הפרטי בפולין. זה לא כדאי, לא חכם וזה גם לא מוסרי. פולין היתה מדינת קורבן במלחמת העולם השנייה ולא, כמו גרמניה, המדינה התוקפת והכובשת - ולא כמו שוויץ, מקום מקלט לכסף הנאצי. הקומוניזם אף הוא נכפה על פולין בכוח הזרוע הסובייטי, ובסיוע יהודי לא מבוטל.
אזרח ישראלי יוצא פולין (כמוני) שירצה להיעזר בחוק החדש ולתבוע פיצויי הלאמה מהממשל בוורשה מוזמן לעשות זאת. זהו עניינו הפרטי. השרים והפקידים בירושלים לא מונו ליורשיה החוקיים של יהדות פולין, יהדות מופלאה שהיתה כה עשירה ברוח וכה ענייה בחומר.
