שתף קטע נבחר

"חשבתי שאחותי מתה בשואה, והיא חיה פה"

כך אמרה לאה קופמן, ניצולת שואה שגילתה לפני שבוע שאחותה המנוחה עלתה לארץ לפני 45 שנים והתגוררה בקריית אונו. שלשום היא נפגשה עם אחייניתה. "כולנו התרגשנו", סיפרה. "הכי עצוב זה שהיא הגיע לארץ באותה שנה בה נהרג בני הצנחן. כל כך הייתי צריכה אותה אז"

במשך שנים ארוכות וכואבות היתה בטוחה לאה קופמן, אם שכולה בת 85 מקיבוץ דפנה, שכל משפחתה נספתה בשואה. היא לא ידעה שאחותה הגדולה, ברוניה לייבמן ז"ל, הגיעה גם היא לישראל, וחיה במשך 45 שנים בקריית אונו, שם נפטרה לפני שמונה שנים. בזכות אתר האינטרנט החדש של "יד ושם" הצליח בנה לאתר את שרה מיקובסקי, בתהּ של האחות האבודה, ושלשום (שבת) התקיימה הפגישה המרגשת בין השתיים.

 

להוציא שניים מנכדיה של קופמן, אחד בהודו והשני חייל, הגיעו כל בני המשפחה למפגש במועדון הקיבוץ. "היינו 19 אנשים. כולנו התרגשנו", סיפרה קופמן ל-ynet. בעיניים דומעות מהתרגשות, סיפרה: "הכי עצוב היה ששרה סיפרה שאחותי הגיעה לארץ בשנת 1960, השנה בה שכלתי את בני הצנחן שלא שב הביתה, וכל כך הייתי צריכה את אחותי תקופה. זה כזה פספוס. לו היה אינטרנט קודם, הייתי מוצאת אותה ממזמן". 

 

בפעם האחרונה שבה ראתה לאה קופמן את אחותה היא היתה בת 19, ואחותה בת 24. "אני הייתי נשואה לבעלי זכרונו לברכה, וחודש לאחר פרוץ המלחמה ברחתי איתו לסיביר", סיפרה. "שש שנים היינו שם עד שעלינו ארצה בעליה של אקסודוס. שאר המשפחה נשארה בוורשה, כמה שלא חיפשתי אותם, לא מצאתי. מצד אחד קצת עצוב לי, ומצד שני אני מאושרת לדעת שאחותי חיה כאן שנים רבות והספיקה ללדת בת ויש לה נכדות ונינות".

 

למרבה המזל, שמונה חודשים לפני שמתה, הספיקה ברוניה לייבמן להכין קלטת בה היא מגוללת את סיפור תלאותיה בוורשה. כך זכתה קופמן למזכרת אחרונה מאחותה. "היא סיפרה דברים נוראים בקלטת, ניצלה בנס. בסוף המלחמה היא שקלה 28 קילו. פעם, כשניסתה לגנוב פרוסת לחם רצו לירות בה והיא קבלה מכות קשות. היא הייתה בגטו ומשם לקחו את כל המשפחה להשמדה. פיזרו אותם ואחד לא ידע מהשני. היא הייתה עם אחד מהאחים שלנו וסיפרה שאותו השמידו".

 

עם תום המלחמה נסעה לייבמן לארגנטינה, שם התחתנה וילדה את בתה היחידה - שרה. כששרה הייתה בת 12 היא ביקשה לחגוג בישראל את הבת מצווה והם עשו עלייה. כנראה שהמציאות חזקה מכל דמיון, ובני משפחת לייבמן אף ביקרו כמה פעמים בקיבוצה של לאה קופמן. "זה צחוק הגורל", אמרה.

 

קופמן סיפרה כי במהלך הפגישה התגלה לשרה לראשונה איך נראו חייה של אמהּ בוורשה: "סיפרתי לה דברים שהיא לא ידעה, כמו שברוניה סיימה את בית הספר לתרבות וקיבלה עבודה אצל המשפחה הכי עשירה בוורשה. היא הייתה מטפלת בשני הילדים ולימדה אותם עברית. היינו רואים אותה רק בשישי שבת. אני הייתי באה לבקר אותה הרבה שם".

 

כעת היא לא מסוגלת לחשוב על דבר מלבד המשפחה שמצאה: "לפחות יש לי את הקלטת שלה. שרה גם הביאה לי שתי תמונות של ברוניה. אני לא זכרתי אותה כפי שהיא נראת בווידאו, אבל כולם אמרו שאני מאוד דומה לה. אני זכרתי אותה איך שהיא הייתה צעירה. בפסח ניפגש שוב. הבן שלי אמר לי אתמול לאחר המפגש 'אמא, נכון שמשפחה לא בוחרים, אבל לו הייתי צריך לבחור לי משפחה, לא הייתי בוחר אחרת'. הם כל כך התיידדו, הוא כל כך מאושר".

 

"הבן דוד שלי שווה מיליון נשיקות"

 

לפני שבוע, כשקיבלה שרה מיקובסקי את שיחת הטלפון מבני דודה האבודים, לא הייתה מאושרת ממנה. 

 

בשיחה עם כתבת ynet סיפרה: "שבת שעברה הם גילו אותי. לאה ובנה ישבו מול המחשב ועברו על השמות עד שמצאו את אמא שלי. באותו יום הם איתרו את הכתובת בה היא גרה בקריית אונו, והבת שלה נסעה לשם. הדיירים בדירה מסרו להם את הפרטים שלי והם יצרו איתי קשר. למחרת נפגשנו בקניון אני והבת של לאה. מסתבר שאני דומה ללאה. הבעל של הבת ראה אותי, ניגש ואמר לי 'שלום שרה'". 

 

שרה סיפרה כי דודתה דומה מאוד לאמהּ המנוחה. "היא אישה מקסימה מקסימה, כל כך חכמה ונאורה. היא נורא בכתה כשראתה את קלטת הווידאו. הבן שלה שווה מליון נשיקות. אמא היתה בטוחה שכל משפחתה נפטרה. שמעה סיפורים מפה ושם שאבא שלה מת מרעב כי לא רצה לאכול לא כשר, ושאמא שלה נסעה ברכבת מוורשה לאושוויץ, וברכבת פתחו גז. חבל שאמא לא חיה כדי לשמוח עם כולם".


פורסם לראשונה 03/04/2005 23:48

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: צאלה מיקובסקי
קופמן (משמאל) ומיקובסקי
צילום: צאלה מיקובסקי
צילום: צאלה מיקובסקי
הפגישה המרגשת
צילום: צאלה מיקובסקי
בזכות האתר. יד ושם
מומלצים