אב: "את ההתאבדות של בני אפשר היה למנוע"

"אם הפסיכיאטרים לא היו מתווכחים ביניהם והיו בודקים את הבן שלי ברצינות, הם היו מצליחים למנוע ממנו להתאבד" – כך, בדמעות, אומר י', אביו של א' (24), שהגיע שש פעמים ברציפות לחדר המיון של בית החולים הפסיכיאטרי לב השרון (פרדסיה), אך מצבו הנפשי נמצא תקין, ולכן הוא נשלח חזרה לביתו.

א' שוחרר מהצבא כיוון שהשתמש בסמים (מה שהקנה לו פרופיל 21). למרות הפצרות בני המשפחה סירב לעבור טיפול גמילה.

ניסה לתלות עצמו בבית הוריו

הרשומון, שהסתיים באופן טראגי, התחיל ב-2 ביוני 2002. אחרי שניסה לתלות את עצמו בבית הוריו, נלקח א' על ידי אביו לרופא המשפחה, וזה הפנה אותו בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית. "דחוף", נכתב בהפניה, "א' שרוי במצב פסיכוטי".

מצויד בהפניה הגיע א' לחדר המיון של בית החולים לב השרון ונבדק על ידי ד"ר ברוריה פסטרנק גונן. בבדיקה לא נמצאו, לדבריה, הפרעות פסיכיאטריות, וא' נשלח חזרה הביתה.

בשעות הערב של אותו יום היה א' נתון בחוסר שקט ובמחשבות שווא. הוא שרף חתול למוות ואיים בסכין על אחותו. המשפחה הזעיקה את המשטרה, שמיהרה לעצור אותו.

השוטר הבחין במצב החמור, בית החולים - לא

רופא המשטרה התרשם ממצבו הקשה, ובטופס ההפניה לחדר המיון של בית החולים לב השרון כתב, בין השאר: "א' נמצא במצב פסיכוטי חריף. כל מחשבותיו אובדניות. הוא שומע קולות. אבקשכם לשקול את אשפוזו עקב מצבו הפסיכוטי".

בשעה 20:20 שוב נבדק על ידי הרופאה שבדקה אותו בבוקר. ד"ר פסטרנק גונן כתבה: "בבדיקה נראה אי שקט פסיכומוטורי. שומר על קשר עין, התמצאותו תקינה. הוסבר לו לפנות למרכז גמילה".

"מרכז גמילה?", שואל האב במרירות, "הגענו לאל-סם, ומשם זרקו אותו מכל המדרגות. הוא חולה נפש, אמרו לי, תאשפז אותו. אל-סם מתאים רק לנרקומנים". כשהוא מיואש ממצבו של א' – שרק הלך והחמיר – חזר איתו האב לביתם. "זרקו אותו כמו חפץ. אף אחד לא רצה לקחת עליו אחריות. נרקומן נחשב פחות מכלב".

יום אחרי שנעצר שוב הובא א' על ידי רופא משטרתי לחדר המיון של בית החולים. הרופא שבדק אותו ציין ש"חלה החמרה קלינית במצבו, והוא נתון בסיכון אובדני". למרות זאת לא הציעו לו – לדברי המשפחה – להתאשפז.

הרופא טען שמדובר בהעמדת פנים

"בדו"ח כתב הרופא שהבן שלי 'מתלוצץ עם כל הנוכחים ופורץ בצחוק, טוען שסתם העמיד פנים, ולכן אין עילה לאשפוז'. לכן הוא נשלח להמשך מעצר, אך בתנאים של השגחה רפואית", אומר האב. בסופו של דבר לא נשלח א' למעצר, אלא שוחרר שוב לביתו. "למחרת בבוקר מצאתי אותו תלוי על הפרגולה במרפסת. הורדתי אותו, וטסנו ישר לבית החולים", הוא מתאר בדמעות.

ושוב חזר על עצמו הסיפור המוכר: בחדר המיון של בית החולים הפסיכיאטרי נבדק א' על ידי ד"ר סטפן כץ, שקבע ש"אין מסוכנות לעצמו או לזולת" ושיחרר אותו מבית החולים.

שעה אחרי שחזרו הביתה, נעלם א'. אחיו רצו לחפש אותו, ובשעה 15:00 מצאו אותו תלוי על צינור השקיה בקרבת מקום. הפעם ללא רוח חיים. "חבל שהם לא היו רגישים למצבו והקלו ראש באיומים שלו", אומר האב בכאב.

תיקו הרפואי של א' הועבר לבקשת 'רק בריאות' לעיונם של שני פסיכיאטרים בכירים. שניהם השתוממו על הקלות שבה נזרק החולה לכלבים.

"כשחולה מגיע לחדר מיון בבית חולים פסיכיאטרי פעם אחרי פעם, ולא נמצאת עדות למחלת נפש – עצם הביקור במיון מצביע על מצוקה, ולכן אני תמיד מלמד את הסטודנטים שבמקרה כזה יש להשאיר את החולה באשפוז לפחות ליממה. כך למשל נוהגים בבתי החולים גהה ואברבנאל", אמר אחד הרופאים.

הרופא האחר התקומם אף יותר: "הרי בבית החולים לב השרון ישנה מחלקה לתחלואה כפולה – כלומר כזו שמטפלת גם בנרקומנים. מדוע לא הוזעק מנהל המחלקה כדי שלפחות יתרשם ממצבו של המנוח? מדוע ידם של הרופאים על הדק מכתב השחרור היתה קלה כל כך?".

בפסק דין תקדימי של בית המשפט העליון מ-1996 תואר מקרה טראגי, שדומה במידת מה לסיפורו של א': "חולה עם רקע של נסיון התאבדות הגיע לבית החולים מלווה באביו לטיפול בפיזיותרפיה. הם עלו במדרגות שהיו מחוץ למחלקה, כשלפתע נעלם החולה, עלה לקומה שמינית וקפץ משם דרך חלון אל מותו". בית המשפט קבע: "היחס הטיפולי שנוצר בין בית החולים לחולה מטיל על בית החולים לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע סכנת התאבדות. המחדל הוא לא תוצאה של חוסר מידע ראשוני, אלא תולדה של הערכה מוטעית של מצבו הנפשי של החולה".

בנוגע לטענת הרצון החופשי פסק השופט: "אדם שפועל מתוך דיכאון לא פועל 'מרצון', וכך נדחית הטענה שעומדת לחולה זכות יסוד להחליט על עצם חייו".

סיפורו של א' מעלה תהיות בתחום המוסר והחוק. האם תמיד נצמדים פסיכיאטרים לחוק היבש ולא מרחיבים – לטובת החולה – את גבולותיו?

רופא: צריך לפעול על-פי תחושות בטן, לא כללים

את הסוגיה הזאת מנסה להבהיר פסיכיאטר בכיר: "לפחות פעם ביום אני נתקל בחולה שעל פי החוק אין עילת אשפוז לגביו, ובכל זאת, בתחושת הבטן שלי, אני יודע שאני צריך לאשפז אותו".

ומה אומר חוק האשפוז הכפוי? ד"ר אריה באואר, עורך דין ומנהל המחלקה לפסיכיאטריה משפטית במשרד הבריאות, מסביר: "אשפוז כפוי נעשה רק כשמתקיימים שני תנאים במשולב. הראשון, שהחולה לוקה במחלת נפש, והשני, שהוא מהווה סיכון לעצמו או לזולת. רק כששני התנאים מצטברים ומצטרפים, אז ישנה האינדיקציה לשקול הוראת אשפוז".

ובנוגע להערכת המסוכנות הסביר ד"ר באואר: "מי שמעלה איום בהתאבדות, נבדקת הערכת מסוכנותו, כמובן".

אז האם החוק עומד לצד הרופאים הפסיכיאטרים ששיחררו את א' למותו? "זה לא גבולי, זה ממש חד משמעי. מדובר במעשה שלא ייעשה. חולה מגיע פעם אחרי פעם לבית החולים ומשם נשלח לגמילה?", הגיב פסיכיאטר בכיר.

מאז מותו של א' לא מוצא אביו מנוח לסערת רגשותיו. "היום הוא יכול היה להיות אולי משוקם, אבל הוא מת, כי מישהו לא התרשם במידה מספקת מרצינות כוונותיו".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "המנוח נבדק בחדר המיון של המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון כמה פעמים. בבדיקה האחרונה הוצע לו על ידי הרופא הבכיר שאחראי על המיון להתאשפז בבית החולים, אך המנוח סירב (ההצעה לא מופיעה בכתובים – א.א). נשקלה אף אפשרות לאשפוז כפוי, אך לא התקיימו לכך התנאים שנדרשים בחוק, ובמיוחד הפרעה פסיכוטית עם אובדן כושר שיפוט. אי לכך שוחרר מהמיון".

בשיחה שניהלתי עם מנהל בית החולים לב השרון, פרופ' אבי בלייך, הוא אמר: "תתחילי לקרוא קצת חומר. זו התשובה הלקונית שיש לי לתת לך".

בן 24 היה א' כשחזר וביקש שוב ושוב את עזרת הרופאים. כשלא קיבל אותה – שלח יד בנפשו.