מלחמת הישראלים ביהודים
תוכנית ההתנתקות אינה אלא נסיון של הישראלים להביס את היהודים במלחמה בין שואפי ההיטמעות בקהילת העמים לבין אלה הרוצים לשמור על הייחוד היהודי
במוצאי שבת עם ישראל יסב אל שולחן הסדר ויחוג את חג הפסח. חשוב כי ננער לרגע מהחג את המעטה העבה של הפולקלור, המסורת, המנהגים והגסטרונומיה ונעמוד על עיקרו של החג. חג הפסח הוא יום העצמאות של העם היהודי, היום בו נולד העם כישות לאומית נפרדת. בני משפחת יעקב שירדו למצרים, התגבשו לעם נבדל ומוגדר במאתיים ועשר שנות השעבוד והייסורים, וביציאתם ממצרים בליל הסדר לפני כ-3,500 שנים נולדו כעם בן חורין. ברעיון זה עוסקת כל ההגדה מתחילתה ועד סופה, וסביבו התגבשו המנהגים, המסורות והמצוות של חג הפסח.
חג הפסח כיום העצמאות של העם היהודי שונה מכל יום עצמאות אחר המוכר לנו. בכל יום עצמאות של מדינה חוגג העם את הפיכתו לריבון על אדמתו, בעוד שבפסח עם ישראל נולד דווקא בעזיבתו את אדמת מולדתו – מצרים, ויצא למדבר בדרכו למולדת שבה לא נולד – ארץ ישראל.
עם ישראל הפך לעם נבדל ומוכר ללא טריטוריה מתחת לרגליו, אלא רק באמצעות ייסורי שעבוד מצרים, אמונתו בבורא עולם ונכונותו לשאת את השליחות הקוסמית שהטיל עליו הבורא. שם החג "פסח" מדגיש את הפסיחה וההבדלה בין היהודים למצרים, באותו לילה נורא של מכת בכורות.
תחושה זאת של נבדלות ושונות שנולדה בליל יציאת מצרים פיעמה ודחפה את בני העם היהודי לאורך כל שנות ההיסטוריה הארוכה שלו מאז ועד היום. מרגע יקיצתו של הרעיון הציוני בלבושו המודרני, התחיל מאבק איתנים בין רעיון העם היהודי הנבדל והייחודי, לרעיון הציוני ולימים הישראלי המעמיד במרכז את רעיון ביטול הייחודיות והנבדלות היהודית והחלפתו בנורמליות ובהיטמעות תרבותית וערכית.
שמעון פרס לאחר תבוסתו בבחירות 96 לנתניהו הכריז: "היהודים נצחו את הישראלים", ובכך נתן ביטוי קצר ותמציתי לגרעין היסודי של מאבק רוחני וערכי זה. מאבק זה ששיאו בתוכנית ההתנתקות הבאה עלינו לרעה, נוגע בלב ליבה של סוגיית הזהות היהודית בעידן המודרני. סוגיה זאת נוגעת בכל העצבים החשופים שבחברה הישראלית, ועל פיה נגזרות הדעות והמעשים של המחנות הפוליטיים הניצים בארץ.
היהודים מבינים כי האנטישמיות בכל מופעיה אינה בגלל הקפיטליזם היהודי או הקומוניזם היהודי, אינה בגלל הנבדלות של היהודים או ההתבוללות היתרה שלהם, ובכלל לא בגלל מה שעושים היהודים אלא בגלל עצם קיומם המטאפיזי בעולם. הישראלים, שסולדים עד פוחדים ממשמעותו המטאפיזית של העם היהודי, תמיד ימצאו הסבר נקודתי-זמני לשנאת העמים אותנו וכיצד זה היהודים הם האשמים במצב.
כמובן על רקע זה היהודים לעולם לא יקנו את ההסברים על הצורך בוויתורים כדי לרצות את האויבים, בעוד שהישראלים ילחשו אותם כתפילה דתית. היהודים לא זקוקים לכך שעמי העולם יאהבו אותם אלא יכבדו אותם ואילו הישראלים, כבתסמונת האשה המוכה, רעבים לכל ליטוף וחיוך קטן אפילו מאחרון הדיקטטורים, חיוך שכמובן מתחלף עד מהרה בהכאה, ובעקבותיה שברון לב ואכזבה עד לחיוך הבא וחוזר חלילה.
היהודים שואפים לכך שמדינתם תאופיין בסממנים יהודיים מובהקים, כמו שבת, כשרות והימנעות מהתבוללות, בעוד שהישראלים עושים כל מאמץ להתרחק מסמלים אלו, ולהפוך עד כמה שניתן את מי שאינם יהודים על פי ההלכה לאזרחי המדינה.
בניגוד לניצחון הפוליטי הזמני של היהודים ב-1996, הישראלים של 2005 בראשות שרון החליטו להכריע את היהודים בכוח. בתוכנית ההתנתקות אין בטחון וגם לא שלום ואפילו לא התחברות אמת לאומות העולם. תוכנית ההתנתקות אינה אלא גירוש אלים של נציגיהם המובהקים של היהודים, גירוש המתבצע בידי הישראלים.
אבל הרוב המוחלט של אזרחי מדינת ישראל אינו ישראלי אלא יהודי (ולאו דווקא שומר מצוות). המיעוט הישראלי הקטן והצעקני אבל רב הכוח, הצליח להשיג רוב פורמלי זמני בכנסת (ממשאל עם הוא פוחד) ובכך להכשיר את האקט האלים נגד היהודים. אנחנו היהודים למודי הסבל, אכן נתקשה מאוד לעמוד נגד אלימות ממסדית של משטרה, צבא ובתי משפט, אבל רוחנו לא תיפול - כי עימנו אל.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
