ה', עשה שהתוכנית תיפול

השנה, טקס יום הזיכרון אצלנו בגוש היה קשה במיוחד. זה התחיל בטקס מרגש, שבו הוצגו תמונות כל ההרוגים בגוש, תמונות של חיילים שנפלו בהגנה על הארץ. הראו סרט על גדעון ריבלין ז"ל שנרצח במורג.

כשאני רואה תמונות כאלו, מצד אחד זה מעציב אותי, לחשוב שיש סיכוי שכל זה ייגמר. אבל מצד שני, זה מחזק. דברים כאלה נותנים לי כוח להמשיך ולהילחם על מה שאני מאמינה בו, לעשות כל מה שביכולתי בשביל שזה לא ייגמר לעולם.

 כבר התחלתי לחשוב שנגמרו לי הדמעות, שאין מצב שאני מצליחה לבכות עוד... ואז ביום רביעי היה טקס בבית העלמין בגוש, וברינה הילברג ( אמא של יוחנן הילברג ז"ל) הקריאה דו שיח בין המתים שקבורים פה, שזיעזע הרבה אנשים. אבל אנחנו חיים במציאות מזעזעת...

אז הגיע טקס ערב יום העצמאות, וחשבתי די, לא צריך לבכות יותר, זה חג. אבל כשהתחיל הטקס והדליקו את המשואות, והילדים של הגן שרו את התפילה לשלום המדינה, הרגשתי שדי. ה', בבקשה תעשה שזה יגמר, שהתוכנית הזאת תיפול. אין מצב שבשנה הבאה אנחנו לא עושים פה את הטקס. אנחנו חייבים להישאר כאן, פשוט חייבים!

השנה החלטנו, בני הנוער, שאנחנו גם רוצים להדליק משואה. קראנו לה "משואת דור ההמשך בגוש", המשואה שלא תיכבה לעולם. הרגשנו שאנחנו חייבים לחזק את ההורים שלנו, כמה שזה קשה לנו כל התקופה הזאת, אני בטוחה שלהם זה קשה פי אלף. אז כתבנו להם קטע, שבאמת נכתב מהלב, והופענו כל הנוער עם דגלי ארץ ישראל ועליהם סרט כתום כמובן.

עוד נבנים הבתים נולדים תינוקות

כי בזכות אמונה נתמודד ונוכל

עוד נבנך ונבנית גני טל".

בסוף הטקס, כששרנו את "התקווה", נצבט לי הלב. "להיות עם חופשי בארצנו..." - זה אומר שאנחנו צריכים לגור בכל הארץ, כי זאת הארץ שלנו.

 להיות חופשים, שהצבא יגן עלינו ולא על אויבינו, שהמדינה שלי לא תגרש אותי מהבית שלי, זה חופש אמיתי, לפחות ההמשך של השיר אופטימי - "עוד לא אבדה תקוותנו..." - והתקווה שלי לא אבדה, והיא עדין מפעמת בליבי ובלב כל האנשים כאן, ואיתה אנחנו ננצח.

בבוקר התחילו המבקרים להגיע. באמת שאני מצדיעה לכל האנשים שבאו, שבוע אחרי שבוע לבוא לגוש קטיף ועוד מכל רחבי הארץ, באוטו, באוטובוסים - באמת כל הכבוד. הכי נהניתי לראות את כל האנשים בחממות. יהודים מסתובבים, מתפעלים וקונים. היה פשוט חוויה.