"מודה אני", על החירות והדמיון

מאיר אריאל היה אנרכיסט, לפחות בשיריו. הוא כתב על ניאוף ("שיר תקווה"), יצרים וסקס ("דאווין של שיר מחאה" ו"סוף עונת התפוזים"), שאל שאלות בנוגע לחשיבותם של מבצעי צה"ל ("ירושלים של ברזל"), וחוסר משמעות קיומית ("נשל הנחש" ו"הולך בטל"). לכן, קצת מפתיע לגלות שלאלבום החדש קוראים "מודה אני". "מודה אני, לפניך ולך, על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה שעשית עמדי ועם בני ביתי", הוא שר ברצועה הראשונה של האלבום. שיר הודיה לאל על חייו הטובים ועל אהבת האמת הנצחית שלו ושל בת זוגתו. לכאורה, אפשר לחשוב שהנה אנו פוגשים במאיר אריאל אחרי מותו, והוא מפויס עם כסילותו של העולם. מקבל את הטוב ואת הרע כחלק בלתי נמנע מחיי היומיום, אבל השיר הראשון אינו מאפיין את כל האלבום. גם בשיריו האחרונים המשיך מאיר אריאל להפוך את עולמו הפרטי לקול ההיגיון, הצדק והשפיות.
כאנרכיסט הוא ניסה להראות לכולנו, היאפים, המרובעים, האינטלקטואלים, הפועלים, המתמסרים למסורת דמיונית, וכל אותם אנשים שרצים ממקום למקום כדי להספיק להגיע למקום אחר, שהאושר, נמצא בהתמודדות של האדם עם עצמו, בשאיפה להיות אדם טוב יותר, מבין יותר. לקדש את הנתינה, ולהתחמק ממשטר הפרודוקטיביות.
במובן זה, האלבום "מודה אני" אינו שונה מקודמיו. "השיר "צרבת לזכרון" חושף את הטפשות שבקדושת הזכרון. הוא מנסה להיזכר בכל כוחו בטיול לסדום ולאחר קשיים רבים הוא מוצא את עצמו במערה לבד . בסוף השיר לא נותר לו אלא ללכת יחף, להריח בוסר, לגדל זקן ולהישען על המעקה.
"בשביל לעשן" מקדש את האהבה לסיגריות. הוא מתעורר, שותה קפה, קורא עיתון, והכל בשביל לעשן, בסופו של השיר שואל אותו הזקן: בשביל מה אתה חי? "מה זה כל כך מעניין" עונה לו אריאל, באריאליות אופיינית. "בטנים ותחתים" מתכתב עם התרסה פוליטית. אריאל מסביר שריח סירחון עולה משירותי הקבינט, ולנו (האזרחים) אין ברירה אלא לדמם ממחזה דבילי ומשעמם שנחזה במסדרונות הגבוהים . ב"ארץ מוותרים רק בלב" הוא מזכיר לנו שגם ארץ רוצה קצת יחס, קצת תשומת לב. "צועק את מה שחסר לו" מסביר שכאשר חסרות לאדם תכונות של כוח, נחישות, נוכחות -הוא מפגין אותן, כשלאדם אין כסף, דעת וניצחון - הוא גונב אותם. כשלאדם לא חסר, מסיק אריאל, הוא מדמיין, והדמיון הוא התרופה לבעיות הקיום. ב"מונה ליזה בבנק" טוען אריאל שכסף אינו מעניק אושר אבל החיבור של דמיון ואהבה דווקא כן. ב"צדק צדק תרדוף" הוא מקווה שצדק ושלום יהפכו את חיינו לטובים יותר.
האיש נשאר אותו איש, חריף, בוטה, מצחיק, לעיתים מטיף וצדקני. הוא לא היה מוסיקאי גדול אבל הוא כתב שירים מופלאים. אריאל השתמש ביכולתו המוסיקלית כמצע רך ומלטף למילים, מילים נהדרות. להיטיו הגדולים (טרמינל לדוגמה) היו בנויים משלושה עד ארבעה אקורדים, ואופיינו בעיבודים מנימליסטים שהשאירו מקום לקול אנושי וחם ששלט בשיר. הוא לא היה ממש זמר, אבל הייתה לו נוכחות של טרובדור. הוא היה שר במשקלים מאוד לא עכשוויים, לעתים הוא נשמע כשנסיונר צרפתי ולטעמי,זה היה נפלא. למרות שאהב רוקנרול והעריץ את בוב דילן, כמבצע הוא לא ניחן באסתטיקה רוקנרולית, אבל במהות הרעיונית של השירים היה קרוב לבוב דילן יותר מכולם. שניהם אהבו מריחואנה ונשים, בזו למרוץ העכברים הבורגני וניחנו בכשרון מילולי שהפך את חזונם הצנוע לאמנות. שניהם טענו שהפתרון לקיום היומיומי נמצא אצל האדם, בהתמודדות עם עצמו. דילן שלח את מאזיניו ל"דרכים". אריאל שלח אותם אל מחוזות הדמיון. אחרי הכל, אין לנו ארץ גדולה.
מי שלא אהב את מאיר אריאל באלבומיו הקודמים יתקשה להתחבר דווקא ל"מודה אני", אך מעריציו יוסיפו גם אותו לקולקציית אריאל הביתית. לפחות הם יודעים שמדובר באחד מגדולי המשוררים הישראלים.