שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    השטן מתחיל בתוכנו

    על ידי ביטול הדמוניזציה שעושה אדם לעצמו ולזולת, טוענים מחברי הספר "השטן שבינינו", אפשר לפתור סכסוכים ולהפוך את העולם למקום קצת יותר טוב. איך זה יעזור לנו עם הכבישים החסומים? לא ברור

    בפשטות מה, אפשר לסכם ולומר ש"השטן" לפי נחי אלון וחיים עומר, הוא הדמוניזציה שאנחנו עושים לזולת, האמונה שלנו שיש "רוע" בתוכנו או בזולת, ולא סתם רוע, אלא כזה שהוא קדום, אפל, שטני ומוחלט. מעניין לראות שצמד הפסיכולוגים הללו מייחסים את שורש האמונה ב"שטן" הזה לא רק לדתות וכתות

    למיניהן, שזאת דרכן להוליך את המאמינים, בכוח הפחד מהגיהנום ומכוחות השחור, אלא גם לפסיכולוגיה, העממית וזו הפחות עממית, שגורסת שבתת-מודע שלנו טמון רוע, שבדרך כלל זרעיו ניטעו אי שם בילדותנו, ועל כן כל פעולה שאנחנו או זולתנו עושים, קשורה תמיד לילדות, ולטראומות המלווים אותה. את כל אלה כידוע יש להכחיד, ממש כשם ששורפים מכשפות. במובן הזה, דומה שאלון ועומר כמעט כורתים את הענף עליו הם יושבים, בהיותם בעצמם פסיכולוגים.

     

    נחי אלון הוא פסיכולוג קליני ותלמיד הבודהיזם הטיבטי, וחיים עומר הוא פרופסור לפסיכולוגיה, שספרו "שיקום הסמכות ההורית" נדון רבות מאז יצא לאור, בין השאר בגלל הצעתו המהפכנית להתחיל להיות הורים אמיתיים ולא נותני שירותים מבועתים.

     

    כמובן שהשניים מסייגים את אמירותיהם בגנות הטיפול הפסיכולוגי, כפי שהוא מתבצע בחלק מהמקרים, בטענות שמבהירות שלא כל הגישות הפסיכולוגיות הן "שטניות", כלומר מעודדות דמוניזציה, אך ההשוואה שהם עושים בין דתות שעושות דמוניזציה לבין גישות פסיכולוגיות רווחות, אינה מחמיאה במיוחד.

     

    החיים זה לא פיקניק

     

    ההצעה של עומר ואלון לתפיסת מציאות פחות אגרסיבית כלפי הנפש שלנו וכלפי הזולת, היא להבין את המימד הטראגי בחיים. לצורך כך הם מסתמכים גם על פרויד, שטען שבחיים יש מימד של סבל שאין דרך לגרום לו להיעלם, וצריך להבין שהוא חלק מהחיים ולנסות לחיות איתו בשלום. כמו כן, הם מסתמכים גם על הבודהיזם, שגם גורסת שסבל הוא חלק בלתי נפרד מהעסקה. על ידי ביטול הדמוניזציה שעושה אדם לעצמו ולזולת, הם טוענים, אפשר לפתור סכסוכים ולהביא לעולם טוב יותר ולפתרון יעיל של בעיות.

     

    החיטוט בנבכי הטראומה, לדידם, הוא על-פי רוב חיטוט מיותר. הם מתבססים גם על מחקרים שהראו שחיטוט בטראומות עבר עלול להוביל להעצמה של הטראומה. עומר ואלון מציעים פתרון שהוא לא מוחלט, אבל הוא פתרון ריאלי. הם טוענים שאם נסיר את המימד הגרנדיוזי של הגאולה המוחלטת שתביא מזור לכאבנו, זאת שתוביל אותנו לגן עדן של אושר צרוף, אם נוותר על אלה, נוכל להסתפק בפתרונות חלקיים ולהבין שזאת המציאות.

     

    לפי תפיסתם של אלון ועומר, אין בהכרח טעם לחטט בנבכי ילדותו של המטופל בעת שהוא מתלונן על בעיות בהווה. הם טוענים שלפעמים הדברים הם ממש כמו שהם נראים. ללא ספק זוהי תפיסה שהופכת על פיה את הגישה שהפכה כמעט לטבע שני של האדם המערבי, לפיה תקופת הילדות היא המכוננת את כל בעיותינו. נדמה אגב שזהו סוג של המשך לספרו של עומר על שיקום הסמכות ההורית, משום שלפי תפיסתם אי אפשר עוד להאשים את ההורים שלנו בכל דבר רע שמקנן בתוך נפשנו.

     

    אין זה דבר בלתי מתקבל על הדעת לפתור "בעיות" פסיכולוגיות בגישה שמסבירה למטופל איך לחיות במגבלות המציאות ולשפר במקצת את חייו. אמנם זה נוגד את ה'כוליות' שאליה אנחנו שואפים, בדרכנו לשלמות שנמכרת לנו על כל צעד ושעל של העולם המערבי, אבל זה בהחלט נשמע הגיוני ללמוד לחיות עם העובדה שהחיים הם לא גן עדן. 

     

    תחיו עם זה

     

    ומה קורה כאשר האיום אינו פסיכולוגי, אלא איום פיזי ממשי? איך מתגוננים מפני אלימות אמיתית? איך מונעים מעצמנו לראות את מי שתוקף אותנו באור שלילי? לפי עומר ואלון "בקוטב ההרסני נמצאות דרכי הסכסוך שיש בהן נכונות ללכת עד הסוף ולהמיט נזק גדול ככל האפשר, תוך דחיית כל אפשרות חיובית". בקוטב החיובי מאידך, ישנן הדרכים ששואפות "להגביל את ההסלמה, לצמצם את הכאב, לחפש מטרות משותפות, ולשמר את הצד החיובי שביחסים".

     

    עומר ואלון סבורים שהדבר יכול להתבצע לא רק עם נוער אלים או בטיפול בנשים מוכות, אלא גם בסכסוכים חברתיים ופוליטיים. הם מציעים מנהיגים כמהטמה גאנדי, מרטין לותר קינג והדאלאי לאמה כדוגמאות לאנשים שפיתחו שיטות, המכוונת את האדם לשנות לא רק את התנהגותו הגלויה, אלא גם את העמדות הפנימיות שלו. הם בעצם מציעים לנו לנסות שלא לעשות דמוניזציה לאויבים שלנו, כדי שנוכל לראות בהם גם את הצדדים החיוביים שלהם.

     

    "בשורשו של כל סכסוך הרסני מצויה ההנחה ששני הצדדים נבדלים זה מזה ביסודם. אנחנו טובים והם רעים... לכל צד נראה כאילו המאבק חשף את טבעו האמיתי של היריב. ההנחה שהאויב רע ביסודו מצדיקה את הכעס ואת הכוונה להלום בו. אנו רשאים לחוש בסיפוק על כך שאנו משתייכים לצד הטוב, שהוא כה מנוגד לאויב הרע. תחושת 'האנחנו' היא מן היסודות הרגשיים החשובים ביותר בראיה הדמונית של סכסוכים".

     

    האין זה תיאור מדוייק להפליא של מצבנו המזרח תיכוני? ומה הפתרון של אלון ועומר? ובכן, קחו אוויר. הפתרון הוא התנגדות לא אלימה. אני קוראת את זה ולא יודעת אם לצחוק או לכעוס. אבל מה הטעם לכעוס על אנשים שמדברים על התנגדות לא אלימה?

     

    בעוד שבחלקו הראשון של הספר מונחת הצעה פרקטית לפיתרון סכסוכים שמקורם פסיכולוגי - הרעיון של ללמוד לחיות עם הבעיות שלנו, במקום לחשוב שבאמת נוכל לפתור אותם - ההחלה של כל אלה על מצבים מדיניים מעלה תמיהה. האם על הפלסטינים ללמוד לחיות עם הכיבוש? או מקסימום להתנגד לו באופן לא אלים? ולו היו מתנגדים התנגדות לא אלימה לכיבוש, האם היינו אי פעם חושבים על לסיים את הכיבוש? והמתנחלים, מה איתם? לו היו מקיימים התנגדות לא אלימה, האם היינו שוקלים שלא לפנות אותם? האם נוכל ללמד את דניאלה וייס לחבב את טלי פחימה? האם נוכל להפגיש אותן לשיחת בנות? האם נוכל לנטרל את תפיסתן אחת לגבי השנייה, שאומרת שהאחת כובשת, והשנייה בוגדת?

     

    ייתכן שאני שוהה זמן רב מדי במרחב המזרח תיכוני, והפכתי להיות אדם פסימי נטול חזון? לא אכחיש זאת. אינני רואה איך זה אמור לעבוד בפרקטיקה, אבל אשרי המאמין.

     

    "השטן שבינינו – מדמוניזציה להידברות" מאת נחי אלון, חיים עומר, הוצאת "ספרים"
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים