משחק האמת והשקר

תגיד, שמעת פעם על המשפט "אל תעשה לחבריך מה ששנוא עליך"?

"ברור. למה?".

כי אני רודף אחריך כבר שלושה ימים עם הראיון הזה.

"אבל תראה איזה יופי, בסוף הגעתי".

וגם דפקת איחור. איך היית מגיב אם מרואיין שלך היה מתנהג ככה?

"הייתי מתבאס רצח".

אתה בן אדם מאחר?

"לא לדברים שחשובים לי".

הראיון הזה חשוב לך בכלל?

"תגדיר חשוב".

מה לא ברור? אתה זקוק לו? כופים אותו עליך מיחסי הציבור? יכולת לחיות בלעדיו?

"אני חושב שזה חשוב שקוראי 'פנאי פלוס' ייחשפו לעובדה שיש כזה דבר שנקרא ערוץ 10, שזה לא דבר מובן מאליו, ושיש בו כל רביעי בעשר תוכנית מקסימה ואחרת בשם 'לימוזינה'".

ומה אחר בה?

"זאת תוכנית שמביאה לצופים אלטרנטיבה בכל מה שקשור לתוכניות אירוח".

בקיצור, זה כמו יאיר לפיד, רק בלימוזינה ורק הרבה יותר מתוק.

"אני מתוק?"

מתוק אימים. לא?

"אני משתדל להיות מאוד נחמד וחביב לאנשים שאני מארח, חשוב לי שהם ייהנו. זאת נסיעה לא שיגרתית. אני רגיש לפחד של אנשים להיחשף בטלוויזיה".

למה?

"כי גם לי יש פחד קהל".

אם יש דבר יותר מתסכל למראיין מהברזות של מרואיין, מראיינים עילגים או לחלופין מרואיינים שנואמים בלי הפסקה - זה לראיין מראיינים. נכון שהבנתם את כללי המשחק מאפשרת להם לספק תשובה חדה, קולעת, מנומקת וערוכה. אך מצד שני, המודעות שלהם, השליטה בטכניקת הראיון ובעיקר השימוש הנרחב בצמד המילים "אוף רקורד", שמשמעותן "שלא לציטוט", מותירים אותך בלי כלום. מין משחק מקדים, מגרה וארוך, אבל בלי סקס בסופו. בקיצור, תסכול אחד גדול.

במסגרת השיחה עם גיל ריבה נשמעו צמד המילים "אוף רקורד" לפחות 15 פעם. בהפסקת הקפה השנייה, אחרי שש שעות של שיחה אינטנסיבית שלא ממש התקדמה לשום מקום (להוציא את רגעי האוף רקורד, כמובן), והפרדת כוחות לשעתיים לצורך התרעננות נפשית ופיזית, נפתחו סוף סוף שערי שמיים וכפתור האוף רקורד נסגר. מה שעדיין לא מונע הרמת גבה מהעובדה שדווקא ריבה, המראיין השובב, החצוף ונטול הגבולות, מציב לעצמו גבולות במהלך הראיון. ואולי זה בעצם העניין של ריבה. לתעתע. לספק יותר שאלות מאשר תשובות. הדרך שלו להישאר מעניין.

השאלה הראשונה שעלתה לי בראש אחרי שצפיתי בעונה החדשה, היתה: מה לעזאזל מניע אנשים להגיע אליך?

ריבה: "'לימוזינה' היא לא תוכנית אירוח שיגרתית. האורחים מגיעים כי הם רוצים לתת מעצמם משהו אחר, להתראיין אצל מראיין אחר ולעבור חוויה אחרת".

אבל למה דווקא אליך? יש כמה מקומות הרבה יותר בטוחים להתראיין בהם.

"אפשר לומר שהרבה יותר מסוכן להתראיין ב'פנאי פלוס' מאשר ב'לימוזינה', כי בטלוויזיה, בניגוד לעיתון, למרואיין יש תפקיד מרכזי באייטם והוא יכול להעביר הרבה מאוד צבעים במעט מאוד זמן. המילה שנאמרת בשידור לא עוברת שום פילטר אלא מגיעה לצופים כמו שהיא, בניגוד לעיתונות".

כמעט השתכנעתי. למרות שאת דניאלה וייס, מתנחלת וסבתא בת 60 שעומדת להתפנות, בחרת להוריד לגעת באדמה וביחד צעקתם "אל תפנה אותי. אני סבתא לשישה ילדים". זה מצחיק, שלא לומר מגוחך.

"מה מגוחך?"

היא יצאה פתטית.

"בעיניי היא יצאה דווקא מאוד אותנטית, מרגשת, בהירה ואמיתית. היא אפילו ציינה את זה בעצמה בסוף הראיון".

אז למה יש תחושה שאתה לועג למרואיינים שלך?

"זה בעיני המתבונן. המרואיינים שלי הם אנשים שיכולים ללעוג לעצמם. התוכנית שלי היא רק פלטפורמה להעביר בדרך בלתי אמצעית את מה שהם רוצים. אם מבחינת דניאלה וייס אדמת ארץ ישראל היא הדבר הקדוש והמוחלט שמעורר לה את כל התשוקות, אין ספק שהמסר שלה עבר בצורה מאוד משכנעת".

וזה מבחינתך טריגר מוצדק לשאול אותה מתי ואיך היא נוגעת בעצמה?

"זה לא היה טריגר, זה בא ממקום אמיתי. עניין אותי לדעת האם האשה שנשכבה כרגע על האדמה ברטט ודיברה עליה בלהט יצרים, מתפנה להתעסק לפעמים בעצמה בצורה כזו או אחרת".

נו, באמת.

"באמת".

זה היה בלתי נמנע לפרש את זה בצורה אחרת. מינית. היה דאבל מינינג בשאלה שלך.

"קשה לחשוד בי שאני חושב בכלל, או בדאבל מינינג בפרט. מה שיפה בטלוויזיה זה שכל אחד יכול לתת לרגע את הפרשנות שלו".

יש לי תחושה שאתה קצת מיתמם. אתה הרי משחק את המראיין המתעניין והמתוק, ומוביל את המרואיינים שלך למלכודת דבש.

"זכותך להרגיש ככה. לזכותי ייאמר שהאורחים שלי מאוד יקרים לליבי. יש לי נטייה להתאהב בהם ואף לפתח חרדות נטישה".

אבל התחושה היא שלא באמת אכפת לך מהם, אלא מהפרומו שתגזור מהאייטם. אתה בעצם דמות של מראיין שכאילו קשוב ואכפתי.

"זה ממש הוצאת דיבה ולשון הרע, או פשוט חוסר הבנה של הרגע".

אוקיי, אני חוזר בי מדבריי. אז מה אתה?

"מראיין שהוא דמות וגם להפך. כמעט לא ניתן למצוא היום מראיינים שהם לא דמויות. הרי חלק מהקסם של הדיאלוג בינך לבין המרואיין שלך הם ההבדלים או הדמיון בין מי שאתה - כפי שאתה בוחר להציג את עצמך - למי שהוא. בעיניי, מראיין מקצועי הוא זה שמכין את עצמו לאייטם כך שיוכל להוציא כמה שיותר דברים רלוונטיים ומעניינים. לעומת הדמות הטלוויוזינית שלכאורה נוצרה לי, חיי הפרטיים הם פצצת שעמום מתקתקת. כמה מחבריי הטובים ביותר טוענים שאני סוג של רואה חשבון. אני סטרייט ברמה קיצונית בכל מה שקשור לחיי משפחה".

עדיין לא השתכנעתי לגמרי לגבי טוהר הכוונות שלך כמראיין.

"לא באתי לשכנע אותך, אבל אם בא לך סיבוב בלימוזינה אתה מוזמן".

יש לי תחושה שאם הייתי עולה, הייתי יוצא קצת אהבל. או שהיית מדביק אותי יותר מדי בהתלהבות שלך, או שהייתי נלחץ, לא משתף פעולה. נראה לי שאי אפשר לצאת אצלך באמצע.

"לצערי הרב, המונח 'באמצע' לא מוכר לי".

אם היית עולה ללימוזינה. מה היית שואל את עצמך?

"גיל ריבה, האם גם אתה רוצה להביא שלום למזרח התיכון?"

שאלה הזויה.

"הזויה? להפך, זו שאלה מתוחכמת בטירוף. עובדה שזה מה שתמיד שואלים את מלכות היופי".

נו, באמת. די, גיל, עייפת אותי. לדעתי אתה פשוט שחקן מצוין. שקלת פעם ללכת לשחק?

"שקלו בשבילי".

ריבה, עוד שנייה בן 29, חדר לעולם התקשורת בתחילת שנות ה-20 לחייו, כשהתיישב עם עט מושחז בכס מדור הרכילות "שליחות קטלנית", במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". תוך זמן קצר הפך מדורו והוא עצמו לאימת הסלבז והפוליטיקאים. שונאיו אומרים שהאיש לא יודע גבול, מעריציו מכתירים אותו כמהפכן בתחומו וכאחד שלא מפחד ללכת עד הסוף.

הוא יצר גיבורי תרבות חדשים והמציא ביטויים ושפה כמו "כונפה", "קולבית", "חסה" ו"לונה פארק", והפך בעצמו לאייטם חם במדורי הרכילות המתחרים. למים העמוקים של הטלוויזיה קפץ כשיצר את התוכנית "לימוזינה", שזכתה לביקורות מסתייגות אך מפרגנות על כישוריו כמראיין. "בניגוד למראיינים ותיקים אחרים, שמשתמשים בכל הכלים המוכרים לאנושות כדי לסחוט מאורחיהם שניים וחצי משפטים כנים, אצל ריבה הכנות מגיעה כמו כלום", כתבו ב-YNET על העונה הקודמת. על העונה הנוכחית כתב רענן שקד: "המופע של ריבה משדר איפוס מוחלט של היררכיות כלשהן. דניאלה וייס שווה עינת שרוף שווה דוגמנית שמורידה תחתונים מול המצלמה. מכאן בדיוק - מהיעדר האבחנה הערכית המוחלטת - מיטשטשים הגבולות ונעלמת ההפרדה בין החשוב לאידיוטי". ריבה, אגב, רואה בתואר מבטל היררכיות מחמאה גדולה מאוד.

אל העונה השנייה של "לימוזינה" שב אחרי שבמסגרת אחד המשברים שפקדו את ישראל 10, נגנזה תוכנית האולפן שעליה שקד תקופה ארוכה. לפריים טיים של ערוץ 2 הגיח בסידרת ספיישלים (ביניהם ראיון עם אמו של יגאל עמיר) ובתוכנית הסאטירה "משחק מכור". אבל מבין כל הדברים שיצר בעשור האחרון, הדבר הכי יקר לליבו ועליו הוא מדבר ברגש רב (ועם לא מעט "אוף רקורד", כמובן), הוא בנו בן הארבע, ג'וסי, אותו הוא מגדל עם בת זוגו רונית זק (35), שמשמשת גם כעורכת התוכנית.

ג'וסי נולד כשהיית בן 24, בשיא ההשתכשכות בביצה התל אביבית וכשכתבת את "שליחות קטלנית". מה כל כך בער לך?

"בתקופה לפני שרונית התאהבה בי והסכימה לעשות לי ילדים, משפחה וחיים, חייתי על הקצה. כנראה שני קילומטר לפני איזו נפילה. הבנתי ששומה עליי למצוא לעצמי ודחוף מסגרת משפחתית, פלוס כוסית פירסט קלאס, פלוס יציבות זוגית. הייתי נואש להצתאצא. למעשה, עד היום מוזר לי שג'וסי טרטל לא נולד לי בגיל 18, זה היה יכול לחסוך לי הרבה קמטים".

טוב, אני חייב רגע לשאול שאלה: כשאתה אומר "רונית התאהבה בי" ו"יציבות זוגית" ו"כוסית פירסט קלאס", למה בדיוק אתה מתכוון?

"בדיוק למה שאתה מבין. הכי בייסיק - בן, בת. פין, פות. מיטה. לילה. תשוקה. אהבה. סיגריה של אחרי. לא ליד החדר של הילד. כוכבים. שיגרה. שקיעה. פוך. משכנתה. כזה בדיוק".

הצלחת לבלבל אותי. אני מניח שהגיעו אליך השמועות.

"את רובן הזנתי, כמו גם את התהייה בנוגע לדימוי התקשורתי האניגמטי שיצרתי לעצמי. פעם, אתה יודע, היה נורא באופנה לשחק עם מיניות מתעתעת על כל דבר שזז. היום, הכי טוב - הכי פשוט".

אז אפשר לצאת עם הודעה לעיתונות?

"צריך?"

זה יעזור לי מקצועית.

"באיזה מובן?"

העורכת מאוד תעריך אם אביא לה כותרת בסגנון "הוא לא הומו". אתה מכיר את זה, לא?

"כן, מכיר את זה טוב, בדיוק כמו את העורכת שלך".

טוב, לענייננו. אבא. אמא. מיטה אחת. ילד מהמם. בלה בלה בלה. האבהות שינתה אותך?

"ברור. ברגע שאתה הופך לאבא - וזה לאו דווקא קורה בדיוק כשהבן שלך נולד - כל נקודת המבט שלך משתנה. כמה שזה הכי טבעי בעולם, זה גם הכי קיצוני. מונח לפניך אדם שיצרת, שהוא בשר מבשרך, ואתה מרגיש מין אחריות טוטאלית וחד פעמית, ופתאום כל הפוקוס עובר ממך אליו. אתה הופך לחיות בשביל שלושה אנשים: אחת שבחרת כי היא היפה והמושלמת מכולן, ואחד שאתה רוצה לגדל ככזה. מת לעשות איתו עבודה נפלאה, בול כמו שהוריי עשו".

נו, אז חוזרים לטענה ההתחלתית שלי. אתה בעצם יאיר לפיד, רק הרבה יותר מתוק.

"בוא נגיד שיש לי חיי משפחה משמימים, לכן לא נוח לי לספסר בהם".

כן, הוא שומר על חייו הפרטיים באדיקות והכל אצלו מעורפל. הוא נהנה להתל בגברים ובנשים, לפלרטט עם שני המינים על אף היותו "בעל משפחה נאמן", לדבריו. ביומיום הוא חף מהאיפור הכבד (ליפ גלוס קל לא נחשב) והוא נשבע, תוך כדי מתיחת שפתיו באגרסיביות מעלה ומטה מול פניי, שמעולם לא עשה סיליקון ("מאז ומתמיד התעסקו לי בשפתיים").

אתה לא מתגעגע לכתיבה עיתונאית, חדה ומושחזת, שדרכה רכשת לעצמך את שמך?

"מעולם לא הפסקתי לכתוב".

כן, אבל לא באינטנסיביות של פעם. אגב, מה בדיוק הסיפור עם הטור שהיה לך ב"מעריב"? אומרים שפוטרת.

"הסיפור הוא כזה: יום אחד עופר נמרודי התקשר אליי הביתה ושאל כמה זה יעלה לו לשכור את שירותיי. הפצצתי במחיר ואז הוא הציע הצעה שלא יכולתי לסרב לה, כלכלית ורוחנית. זה היה משהו בנוסח 'בוא והצטרף למשפחת מעריב'. אחרי שנה של יצירה מאוד ייחודית, בכתיבת מדור שהתעסק בניתוח תופעות בחברה הישראלית וגיבוריה (אריה דרעי, רני רהב, אהוד ברק, סחר בנשים - י.א), הבנתי יום אחד שמשפחה לא בוחרים, ושגם אם אתה זונה של מיליון דולר, עדיף שלא תעלה לרכב של לקוח אימפוטנט".

אז יצאת לדרך עצמאית, עלית על הלימוזינה, כשהתחנה הסופית שלך לא לגמרי ברורה. לא מפחיד?

"מפחיד מאוד".

אתה פחדן?

"חרדתי. יש את הפחד לאבד תשוקה ליצירה, לחיים, להמשכיות, ויש את הפחד הכי בסיסי - להשמין".

לימוזינה, יום רביעי, 22:05, ישראל 10